אני מתכנסת בתוך עצמי, אני חייבת לכתוב, חייבת לכתוב כדי לא
להתכנס, פתחתי בלוג ורקחתי לראותיי את אהובי הירוק, אני לבד,
לבד. אהובי השני קרוב אבל מאוד מאוד רחוק, אני לא יכולה לדבר
איתו, אסור לשבור את השתיקה, היא מקיימת אותנו כרגע, חייבים
לתפקד וליצור להכין עצמנו למפגש הגורלי הזה שאולי יקבע את הרכב
הדי אנ איי של הילדים שלי.

אני מתגעגעת, כל כך מתגעגעת, אני רוצה לחבק אותך, להסתכל שוב
לתוך עינך, לגעת בחומך, להריח, לשמוע קולך.

שיערי סומר רק מהמחשבה עלינו שוב ביחד, אחרי שנרגיש חזקים
מספיק לחזור אחד לשני.

אני לא מסוגלת להזדיין עם אף אחד אחר, חשבתי שאני אשתולל לי
קצת בהפסקה אבל חוץ מפלרטוטים וחרמונים קלים, לא מסוגלת לכלום
עם אף אחד שהוא לא אתה.

אני מתה לדעת מה מצב הטבילות שלך, לדעת עם מי ואיך אתה מעביר
את הזמן, אם אתה מתחיל להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, מתה לדעת על
מה אתה חושב עכשיו.

כואבת לי הבטן כבר כמה ימים, לא ברור למה, אבל זה מאז שחזרתי
מסיני זה ככה.

סיני, סיני, סיני, סיני, סיני, סיני, ני ני ני ני ני
ני ני ניניניניניניניייייייי.

זה כל כך דרש שורה שלמה, אין דרך טובה יותר לתאר את תחושותיי
לגבי המקום הזה.

למה בכלל לחזור? זאת השאלה היחידה שטרדה את מנוחתי כשהייתי
שם.

באחד הימים, ישבתי על החוף במתחם הזולה המוצל יחד עם עוד כמה
ישראלים ולנגד עיננו התרחשה סצנה מצחיקה בין שני ילדים בדואים
ואנחנו צפינו כמו שצופים בסרט רק שהמסך היה יותר רחב.

סצנה אילמת מתוך "רשמים מסיני":

מוכר הארטיקים הבינוני חולף על פני מוכר התכשיטים הקטן.
המוכר הקטן זורק הערה עסיסית לעבר הבינוני, הבינוני נעצר, מאתר
בעיניו אבן קטנה, מרים אותה ובתנועת איום מתקרב לקטן, שלא מראה
פחד, אוחז אותו בחולצתו ומאיים להכותו.
הקטן נראה מתנצל, הבינוני עוזב אותו והם חוזרים כל אחד
לכיוונו.
אחרי 4 צעדים מרים הקטן חופן חול וזורק אותו לעבר הבינוני,
ממזריות בעיניו.
הבינוני מסתובב, הקטן בורח, הבינוני מניח בטקסיות את צידנית
הארטיקים ומתחיל לרדוף אחריו.
אחרי 30 מטר הוא תופס אותו מאחור, מוריד אותו על ברכיו ומושך
את ראשו לאחור, הקטן מנסה להשתחרר, הבינוני מהדק את אחיזתו. רק
כשהקטן נרגע וכנוע, מזהיר אותו בתנועה של "דיר באלאק", עוזב
ומתחיל ללכת לכיוון הצידנית, הקטן מזנק מייד והולך גם הוא
כשהוא מסתובב משועשע נגד כיוון הליכתו, מסתכל על הבינוני מתרחק
(כאומר לא נשברתי ואתה לא מפחיד אותי).
הבינוני מרוצה, מרים את הצידנית בחשיבות עצמית וממשיך בהליכתו
מבלי להסתכל לאחור, תוך כדי שהוא מסדר את שמלתו הבדואית כלובש
חליפה יקרה, חזו נפוח והוא נראה כמו גבר הבטוח בגבריותו, על
פניו חולף גבר גדול.
הוא יורד מנפחו ופתאום נראה קטן.