ביום די חם, בארץ די מטומטמת, היה אחד, בן אדם  די
רגיל עם תחביבים די רגילים.

קראו לו ג'ו.

ג'ו היה רגיל למציאות מסויימת: חרדים, ערבים ועוד כל מיני
טיפוסים מוזרים. אך הוא פיתח אפאטיה מסוימת לכל הסצנה והשתדל
לחיות את חייו בשקט. הוא אף פעם לא הבין איך כולם נלחמים בשביל
איזה אחד שהם קוראים לו "קדוש". הוא לא ראה אותו אף פעם,
ולאורך השנים, אף אחד לא הצליח לשכנע אותו בקיומו של ההוא.

אותו יום די חם, בוקר די חם ליתר דיוק,לאחר מסיבה מוצלחת
שנסתיימה בזיון ארוך ומתוק במועדון תל-אביבי מצופצף, התעורר
ג'ו לבדו בדירתו המוזנחת, לגלות שהכלב שלו ברח, גררו לו את
האוטו, ולקינוח, ג'ו קיבל זימון למשפט על איזו פעם שמצאו אצלו
קצת גראס בגינה.

אה... יום רגיל, אמר ג'ו, שתה כוס מים וחזר לישון.

בצהריים התעורר ג'ו, ללא הפתעות מיותרות הפעם, והחליט לעלות
לגג, לתפוס קצת שמש ואולי להתעמל קצת.
ג'ו  חטף את חבילת המרלבורו מהשולחן, שלף בקבוק מיץ תפוזים
נוטף מהמקרר, ויצא לגג. בדרך למעלה הוא גם שאל את המגבת של
ברכה השכנה כדי לנגב את אגלי הזעה הרנדומליים שכנראה יזלגו על
גופו.

ג'ו הגיע לקומה העליונה של חדר המדרגות, ניגש לדלת, סיבוב אחד
של הידית  ו...

גל חום ואור מעוור עיניים שטפו את ג'ו בעודו מציץ החוצה - חצי
בפנים חצי בחוץ.
"אוי, תל אביב... אני לא מאמין שאני עדיין פה..." מלמל לעצמו
ג'ו בעודו יוצא מבעד לדלת, נלחם בענני הפחמן הדו חמצני
שהמכוניות , כן, ההם, קופסאות המתכת שם למטה דאגו בטובן לפזר
בכמות מסחרית.

ג'ו ניגש אל כסא העץ המפורק שעומד שם, על הגג, עם כל החרא של
העטלפים, ונתן לו ניגוב בריא עם המגבת של ברכה.
הוא התיישב, הסתכל קצת, או יותר נכון ניסה, על השמש, שסירבה
להראות את עצמה בגלל מגוון אנטנות סלולריות, שלטי חוצות
ועזריאליים למיניהם.
"נו טוב.." אמר ג'ו, לקח שלוק מהתפוזים ופתח בהליך הדלקת
סיגריה.

בעודו מדליק את הטבק שלו, הבחין ג'ו במשהו מוזר, כן, משהו
מוזר. לא די מוזר, אלא משהו שג'ו לא ראה מימיו, וגם לא ציפה
לראות.

מולו ניצבה תמונה, ובתמונה ניתן היה לראות ים, שבין הגלים צף
לו בשלווה כדור חוף, כזה בצבע אדום לבן וכחול, ואיזו רפסודה.
הקטע המוזר היה, שהתמונה לא הייתה על קיר, היא פשוט הייתה
תלויה שם באמצע האויר, שום דבר לא החזיק אותה שם, ומאיזושהי
סיבה, היה נראה שהתמונה היא בעלת מספר רב של מימדים, לא שלוש,
גם לא ארבע, אלא משהו פשוט מוזר.

ג'ו, כנראה מהרגל, עצם את עיניו וחשב לעצמו, "פששש, איזה סרט"
ופתח את עיניו בציפיה לחזור למציאות הרגילה שלו, כמו בכל פעם
אחרת שג'ו בעצם אכל סרט...
אבל לג'ו ציפתה הפתעה קטנה. ג'ו פקח את עיניו ומצא את עצמו
בתוך ים, עם אותו כסא עץ מפורק, אבל על רפסודה, כשמולו, בין
הגלים, צף איזה כדור חוף, כזה בצבע אדום כחול ולבן.
ג'ו בהה בכדור בתמיהה. הוא לא הבין. על הכדור היה כתוב בפונט
שחור תנ"כי וגדול - "אלוהים".
"מה עושים עם כדור חוף, בצבע אדום כחול ולבן, שנושא את הכתובית
'אלוהים'?" חשב ג'ו.
"או בעצם, מה לעזאזל אני עושה באמצע ים על רפסודה?" גם את זה
חשב ג'ו.
ג'ו קם והסתכל מסביב - ים, המון ים, וגם קצת שמש, זה כל מה
שהוא ראה, וגם את הכדור ההוא של אלוהים.
"נו טוב..." אמר ג'ו. "הגיוני שאני אעשה משהו עם הכדור הזה,
לא?"
ג'ו הרים את הכדור ובחן אותו, כדור רגיל למראית עין, 6 חלקים,
אדום לבן כחול, אדום לבן כחול, ופומית קטנה לניפוח והוצאת
אויר.
חוץ מזה שהיה כתוב עליו "אלוהים", זה היה כדור די רגיל, לא
משהו מיוחד.

ג'ו, לאחר התבוננות עמוקה, החליט שהוא צריך לפתוח את הפומית
(בטח מכל מיני תסביכי "אלאדין" למיניהם...)
הוא פתח את הפומית וכל האויר יצא, שום אלוהים וגם שום ג'יני,
רק כדור חוף, אדום לבן כחול, ריק מאוויר.
לפתע נחרד ג'ו: "יופי, פשוט יופי, מצאתי את אלוהים, ועכשיו
הרגתי אותו, נהדר..."
"זה לא יכול להיות - זה אלוהים?! זה בורא היקום?! האם אני כל
כך מטומטם, שכל מה שיכלתי לעשות,
כשפגשתי את אלוהים, זה להוציא ממנו את האויר, לקחת לו את כל מה
שנשאר לו?
עכשיו זה מסתדר לי, אלוהים נתן את כולו, נתן עצמו לכל מי שרק
ביקש, וכל מה שנשאר, זה כדור החוף הזה, שאני הוצאתי ממנו את
האויר..."
אלוהים כבר לא יכול לתת יותר, ועכשיו זה סופי.

מרחוק ראה תמונה תלויה באוויר. בתמונה היה ניתן לראות איזה גג
בתל אביב, עם הרבה חרא של יונים ואיזה בחור אחד יושב על כסא.
ג'ו אמר לעצמו: "נו טוב..." התיישב על הכסא ועצם את העינים.
כשפקח אותם, התעורר שוב על הגג, בעודו זוכר את כל מה שראה.
ג'ו קם מהכסא וחזר לחדר המדרגות. בדרכו למטה החזיר לברכה את
המגבת, ויצא לרחוב. ברחוב ג'ו ראה כמה בחורי ישיבה בדרכם לבית
הכנסת. כל מה שיכל לחשוב באותו רגע היה:

"פרייארים".