לפעמים, לא בא לי לחשוב.
החשיבה מכאיבה לי, יותר מדי דברים שאני לא מבין,
ולא רואה איך אני אבין אותם.
אני מסתכל על כל שאר האנשים בני גילי, חסרי דאגות, נהנים,
למה אני לא יכול?
מה שונה בי?
כמה הייתי רוצה פשוט לאטום את המכונה הזאת, את המוח, שמפציץ
אותי בכל רגע באלפי כיווני מחשבה
שונים שכולם ללא מוצא,
מעגל סגור.
החשיבה הזאת שאני מדבר עליה, מנוכרת מהחברה.
אף אחד לא תומך בה, החברה מעודדת אותך לא לחשוב, לקבל את כל
הדברים כמובנים מאליו ולקבע,
ולא לשאול יותר מדי שאלות, וזה מצליח, רוב הציבור חיי בגישה
הזאת, אנשים לא חושבים.
הם פועלים לפי דחפים, בשיא הפשטות, לא מקדישים שניה למחשבה על
דרך החיים שלהם ועל מעשיהם.
למה אני לא יכול לחיות כך?
למה אני חייב לנתח כל דבר, ולהתנגד למהות היסודית של כל דבר
במציאות שאנחנו חיים בה, ואע"פ זאת, לא לקבל תשובות על השאלות
שלי, ולהתקל בקירות בטון בכל פעם שאני שואל?
אני מרגיש שמונעים ממני לעשות את מה שאני רוצה, בהתחלה זה היה
בית הספר, עכשיו הצבא, ומי יודע מה יהיה בהמשך?
תמיד אמרו לי, אל תדאג, עוד מעט תסיים את בית הספר, ואז תהיה
חופשי, Well?
סיימתי את בית ספר, למה אני לא מרגיש שונה, מה דפוק פה?
מי שיקר לי, ולמה?
עכשיו מגיע הצבא, שגם עליו אומרים לי, כשתסיים אותו, תהיה
חופשי.
איך איני יכול לדעת שגם עכשיו לא משקרים לי?
אני לא מרגיש את החופש, ובכל פעם שאני טועם אותו, שאני נוגע בו
בקצה, לוקחים אותו ממני.
אני לא רואה את הפתרון הפשוט, איפה האור בקצה המנהרה שכולם
מדברים עליו?
אני לא רוצה את כל זה, ובכל פעם שאני מתנער מעכבה אחת, אני
נתקל באחרת.
האם הפתרון חייב להיות כל כך רדיקלי?
לזרוק הכל?
להתנער?
זה הפתרון היחיד שאני רואה מול עיניי - והוא מפחיד, זוהי דרך
האל-חזור.
אף אחד לא מוכן לדבר עליה, ואני, מפאת חוסר ידע,
מפחד.
התשובה, אני מקווה, תתגלה לי בהמשך, בינתיים,

אני אמשיך לבזבז לעצמי&לכם את הזמן.

תום.