"אבי ואישי האירו לי פניהם, באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה"
(בדמי ימיה/ ש"י עגנון)

שמונה-עשר לילות התנזרות כדי לדעת.
אני יפה כמעט כמוך. וצללי השמש מלטפים שיערי
בצורה הנאה ביותר, בשש ערב.
האודם רחק משפתיי בשעות היום
ובין שקיעה אחת לאחרת,
חשפתי עונג מגרגר לפניך כמו ירך אישה זרה.
והיה לנו קיץ מסרטי שנות השלושים
למרות החורף הנצחי ששרר שם.

בגיל חמש גנבו מדרכות האספלט
מחצית מפניי ונמלטו על גביי נהרות הבכי
של אבי. הוא ביקש לומר,
"את הצלקות תשא דולורס כל חייה
תהיה עצובה וקשה כמו הים".
וידע.

הסבל עגן הרחק מאיתנו, בנמלים פרוזאיים.
ורוחות רעות נשבו מביתך שעה שביתי
היכה שורשים. והים היחידי שנשפך לבתינו,
אותם ימים, היה אושר מצטחק,
נופל על המצח המנושק שלי,
כמו תלתל של ילד. ילדתך. אך אתה
ניפצת בדממה גלים על סלעי עיניך.
ידעת שהיינו רגע לפני הסוף
למן ההתחלה. בתולות עלו מהמים
כלוקות בצער מכלה וספדו חייהן
בין אותן זרועות שמעולם
לא הבטיחו נצח.

בגיל שש אבד זכרוני לכמה שניות
שנראו כנצח. בבית החולים אמרו לאבי
שקצרים ימיי. והוא כמעט נפל, לוחש,
"את הנשימות אשק לדולורס משפתיי
תהיה שקטה וגאה כמו הים".
וראה.

והנה בחולשתי אני מתוודה בפניך שכל השירים
הם מטאפורה מכאיבה מדי לילדים
שמאהבות עקרות כמוני מסלקות מרחמן.
ואתה נזכר ששוב קיץ, אך
אותו קיץ מאושר, לא יחזור שנית.
פעם יכולתי להיות אינגריד ברגמן לרגע
ואתה איקונין נוצרי, תלוי על קיר בחדרי
כדי שיהיה לי היכן להפיל תקוותיי.

בגיל שבע עשרה, בשנות נימפה,
קראתי לך ממעמקי הים. אבי
לא קרא לי עוד דולורס.
רק שתק ונאנח.
שתק ונאנח.

שמונה-עשר לילות התנזרות כדי לדעת.
שני המלחים שעל סיפון לבי,
מבקשים לקרוע מעליהם מאות שנות געגועים.
האחד ישלה עבורי אוצרות מוות
מן האוקיינוס, השני יעטר גופתי שנהב
ויתלה על חרטום האונייה.