בערב חג בשנת תשס"ג, עת גדיד התמרים,
יצא מחיפה על אופן בנאדם מהסיפורים.
חצי טון של שערות היה לו לרעמה
ראסטות סמיכות גלשו מקדקודו עד לרמה.
פניו הוא שם אל מספרה במעלה רחוב רקפת
שם שמע, יש בחורה, שאחלה היא חופפת.
קשר אופן ועוד אופן אל עמוד במדרכה,
צרור מעות הוא גם חפן, דחף הדלת ופתחה.

"גלינג גלינג" אמרה הדלת, לבשר על בוא לקוח,
ואדמונית כבר אצה מתנפלת כהתנפל האוח.
"מה תרצה, אדון יקר? אספרסו, הפוך או שחור?
תה צמחים או שוקו קר? מה אתה לבחור?"
"אשמח לתה", אמר נטול הקפאין, והתיישב לו בערסל,
ובעוד היא דנה ברותחין, דפדף הוא בז'ורנל.

אחרי שגמע את החליטה קם מרבצו והכריז:
"באתי לכאן עם החלטה, אין צורך מספריים להשחיז.
אני שומר על התסרוקת שמעולם איש לא סרק,
חפץ אני רק בניקוי הירוקת הפיח והסמרק.
שכן מזה שנה ושש לא בא שמפו לפה,
ומזה זמן מה אני חושש, שאני מריח כמו היפו.
אז אנא, ג'ינג'ית יקרה, את קרקפתי עסי,
והוציאי משם כל עצם זר, או לפחות נסי".

"הו לא, איש ראסטה אימתני", אמרה הנערה,
"ממה שאמצא חוששת אני, פחד כה נורא.
כבר הזדמן לי לחפוף פעם ראסטה ורבע,
היה זה, סוף כל סוף, הסיטאריסט של "שבע".
מה שיצא לו מתוך השיער וגם אי שם מהקרקפת,
היה בין היתר שור הבר, צפלין R וגם רפרפת.
לכן אני עושה אחת משניים-
או אומרת לך שלום, או מוציאה ת'מספריים!"


הבנאדם נבהל, לכן אמר: "הדילמה נוראה!
ללא שיער, איכה אשיר עם שוטי הנבואה?
איך אככב בפרסומת לפפאיה?
ואיך, לדעתך, יסתכלו עלי ב"גאיה"?
לא יכול אני לבחור בין ניקיון ויופי.
דחילק, אחותי, זה יותר קשה מ"בחירתה של סופי"!
הביטה בו האדמונית, ובעינה קונפליקט
צריך לחשוב על רגשות, אדם איננו דיקט!

טוב, חשבה, צריך לצלול שוב אל התהום
ולעלות רק פעם ב-, רק כדי לנשום.
הוליכה היא אותו אל כיור הראש
וכשפתחה ת'ברז הבין שאין ממה לחשוש
ג'ינג'ה הרטיבה, מרחה והקציפה תערובת חומרים,
סותרי חומצה, מסירי אבק וממיסי קורים
את ידיה אז השקיעה במעבה תסביך שמשון
ניחוח כזה מכירים רק קומץ צוללי קישון.
עיסתה, ניקתה, ניפתה, מיפתה,
ולפעולת חומרי המשמיד חיכתה
ואחרי שאיבדה בין מחלפותיו טבעת מהתיכון
הסירה את שאר עדייה, ליתר ביטחון.

בעוד היא משקיעה את כל כולה ומקרצפת
קולות חשודים קמעה עלו מתחת לקרקפת.
"אווו" ו"אההה" וגם "אה היי" עלו משם לרוב
הוא נשמע לפני פורקן, וזה במקרה הטוב.
את חביבתנו לא קונים ברופי- ביד רועדת לפתה ת'פן,
כיוונה אליו ככוון התופי, והחלה 100 לטלפן
אך בשמעו את כל הבלבלה, הרעש והצלצולים,
הסתובב וזעק כטבלה: "היי, הניחי לכחולים".
"נכון, צודקת, לא סיפרתי, את סטייתי הזאת.
מדרך הישר הנה סרתי, מותק, תני לי פי לפצות-"

הנה שמעה הזותי את דברי ההפצרה,
התרככה כשיר של ארוס רמזוטי והאזינה להפטרה.
"הביני נא, מותק אדמונית, יפת המראה וטובת השד,
שיקרתי לך בגלל בעיה קדמונית, ששמה: "קרקפת היד".
אין אני מוצא את אוני, ויש לי מקסי- מום בסיפוק המיני,
אלא אם בכל יום שני אני מקבל עיסוי קרקפת ידני.
ולך הרי יש דבש בקצות האצבעות, נעים כמו שלג צח-
עזבי לקרוא למשטרה- ספרי לי איך קוראים לך?"
אז אם תראו מסתובבים, ג'ינג'ית וראסטה מאן רזה,
תדעו שאלו הם, חיים באושר עד עצם היום הזה.