כשראיתי בשתי עינייך הבוכיות.
כשראיתי את הדמעות,
לא הייתה בי עוד תקווה
זו הייתה סתם עוד הפרעה.
שליבי אומר לי לדקור,
אני חושב על האור.
איש עלי לא יודע דבר,
וזה דבר ממש מוזר,
שכולם מתעניינים אני מעיף אותם בעצבים.
כשידי מלאות בדם, אני חושב על האנשים ששם.
אולר בידי מאיים על גופי,
הוריי בבית כל הזמן, אז מתי אמצא קצת זמן.
בהיותי קטן לא היה לי זמן, אבל עכשיו אני גם מוכן
לא אוכל ללכת לקרבי, אז מה אכפת לי מגופי
פשוט אהרוג את עצמי עם זעמי.
כשלא אהיה פה מן הסתם, היה פשוט עולם מושלם.
כשהוריי יתאבלו על גופתי,
הם יראו שלא יפסידו בחסרוני.
גם לחברי לא תהיה הבעיה,
לזרוק עלי את כל האשמה.
פשוט אראה בשתי עינייך את אושרך ולא את כאבך.
אני יודע שתאבדי מישהו ששומע אך לא מגיב,
אפילו כשתיפגעי מסכינך, וזה היה כואב.
אבל את נראה לי תמיד תזכרי, שלא הייתי תמיד רק בשבילי
עכשיו שאין דבר בעינייך לא יודע.
איך, לראותך.