הדרדרנו. פשוט התדרדרות. פעם שיחקנו עם הגדולים באמת. היום ?
ליגה ז'. חרא קבוצה.

ממש כשהתחלנו, כבר הפתענו את כולם. עלינו כאנדר דוג, ולא חשבו
שיש לנו סיכויים גדולים, אבל החבר'ה הגיעו חדורי מוטיבציה. ישר
מהמחנה אימונים של שדה. פלוגות מחץ מורעבות היו לנו, עם הזקן
על הקווים.
3-1. ועוד אז זה עדיין לא היה מגרש ביתי אפילו!

אחרי זה - מונדיאל. לבית עם רוסיה, בריטניה וצרפת. ומצרים,
כמובן. אבל עם הכוכב החדש מאחורי החלוצים - מי היה יכול לעצור
אותנו. המראדונה הישראלי עם העין האחת, רץ על כל המגרש, מחלץ
כדורים, חוטף, מוסר, מבשל וכובש. 3-0. אפילו מעריצות היו לו
אז.

אחר כך שוב בליגה, ושוב כמו בהתחלה, כולם נגדנו. אבל הפעם הם
לא ידעו מאיפה זה בא להם. הם חשבו שעם אשכול כמאמן יש להם
סיכוי, אבל ההתאחדות התעשתה ברגע האחרון, וממש שנייה לפני -
דיין קיבל את המינוי. הכוכב של שנות החמישים - הפעם כמאמן.
תקענו להם שלישייה עוד לפני סוף המחצית. איזה נבחרת, יא אללה!
רבין בהתקפה, אריק קשר אחורי, יפה בלם. 6-0. שש! מכל העולם
הציעו להם חוזים. כולם נשארו אצלנו. שחקני נשמה.

אבל המצרים עוד זכרו לנו את המשחק. לא עזבו אותנו. עוד גומלין,
ועוד אחד. התחלנו לתת להם לשחק מול הנוער. אולי הגניבו איזה
תיקו או שניים, לא יותר. אז בר לב אימן את הנוער. ניסה ללמד
אותם לשחק הגנה.

ואז התחילה ההתדרדרת. מי, מי שם בחורה כיושב ראש ההתאחדות?
איזה אופוריה. כבר איזה חודשיים לפני המשחק היו דיבורים על
בעיות בין דדו, הקשר החדש, לדיין. דדו לחץ לשחק התקפי. דיין
סמך יותר מידי על השוער. זעירא. כבר בתחילת המשחק זה לא נראה
טוב. קיבלנו שני גולים, אריק נפצע, והמצב נראה לא טוב. החלוצים
הסורים לא ראו את ההגנה שלנו ממטר. אבל אז באה התאוששות - אריק
חזר מהקווים עם תחבושת על הראש, ודיין החליף את גורודיש בבר לב
הוותיק והכניס בלם שלישי - קהלני. אמנם צעיר, אבל איזה משחק
הוא הביא. שיתק לגמרי את ההתקפה של הסורים, ואריק בינתיים
התלבש על האגף הדרומי. הצלחנו להתאושש, ניצחנו 4-2. אבל עפנו
מהליגה. בהתאחדות ניסו להמציא תירוצים, חשבו את מי להעיף. עם
הבעיות התקציביות שלנו... בסוף העיפו חצי נבחרת.

עוד עשור עבר. זוכרים את אריק? הקשר האחורי שהיה עולה להתקפה
בספרינט, כובש משלושים מטר? עכשיו הוא היה המאמן. היו"ר החדש,
הממושקף, הצליח לארגן לנו איזה משחק, מול איזה קבוצת חובבים,
לבנונים, פלסטינאים, עד היום לא ברור. אריק שלח את הילדים
קדימה עוד ועוד ועוד. אבל לאף אחד לא היתה סיומת. 0-0. כמה
וויכוחים היו, היה אופסייד, לא היה אופסייד. נראה כאילו המשחק
הזה נמשך אולי 18 שנה.

מאז אנחנו משחקים רק נגד פלסטינאים, וכבר לא יודעים מי מנצח
ומי מפסיד. תמיד הולכים מכות באמצע. אפילו שרפנו כבר שני מגרשי
בית, אחד שלנו ואחד שלהם, ככה שכמעט אין לנו איפה לשחק. וגם
אין מסגרת שמסכימה לארח אותנו באופן קבוע. פעם נורווגים, פעם
ספרדים. בעיקר אמריקאים, וזה רק בגלל שאצלהם עוד לא ממש יודעים
מה זה כדורגל.

חרא קבוצה יש לנו.