שנות ה-80 - יומן - חלק א'
בסוף כיתה ו' קרו שני אירועים ששינו את מהלך הדברים לנצח:
התחלתי לקרוא את הספר מ-12 עד 16, ונתקלתי לראשונה בחיי בסרט
שלא עסק בשום דבר שהכרתי מהטלוויזיה הלימודית.
כילדה אחראית, טובה ומצטיינת, הייתי אוספת את אחי מהגן בכל
יום, מכינה לשנינו ארוחת צהרים, וכדי להוסיף על מעשיי הטובים,
הייתי טורחת לסדר את הבית לקראת בואה של אימא מהעבודה, כדי
שאוכל לשמוע אותה אומרת: "איזה אור בעיניים!".
באחד הימים חזרתי מבית הספר עם אחי, שהיה אז בן עשר, הכנתי לנו
ארוחת צהרים, וכרגיל הכרחתי אותו לאכול תחת איומים. אחרי האוכל
שוטטתי בבית וחיפשתי דרך להעסיק את עצמי. על המקרר ראיתי קלטת
וידאו, עליה כתוב "ברק". בלי לחשוב הרבה הורדתי את הקלטת
ותחבתי לוידאו. הייתי משוכנעת שזה סרט בר מצווה של ברק, הבן של
השותף של אבא. אני זוכרת איך אחי ששיחק במכוניות שלו הרים את
עיניו למסך, בעקבות קולות האנחה הכבדים שמילאו את הסלון. על
המסך עלתה התמונה הראשונה שלעולם לא אשכח: בחורה צעירה, אז היא
נראתה לי ממש ענקית, לפחות בת חמש-עשרה, שכבה ערומה לגמרי
ברגליים פשוקות לרווחה והכניסה טוש שחור ועבה "לשם". המראה היה
מפעים. עד אז אפילו לא ראיתי עדיין מה יש לי "שם למטה" כמו
שאמא שלי היתה קוראת לזה, ופתאום הכל נגלה לעיני. ישבתי ובהיתי
במסך. אחי הצטרף אלי מייד וישבנו יחד נרגשים, צופים בבחורה
מכניסה ומוציאה את הטוש, נאנחת בהנאה, ושיערה הבלונדיני פרוש
על שדיה. היא היתה כל כך יפה. אני לא זוכרת מה אמרנו אחד לשני,
אבל אני התרגשתי מאד וידעתי שאם אני מרגישה טוב זה סימן ברור
שאני עושה משהו רע.
סיבוב של מפתח בדלת הכניסה הקפיץ אותי בבהלה למכשיר הוידאו
והספקתי רק ללחוץ על סטופ. אבא חזר הביתה מהעבודה. מוקדם מתמיד
ודווקא באותו יום. הוא כמובן ראה את הקפיצה שלי על הוידאו, נתן
בי ובאחי מבט קצר, ניגש לוידאו ולחץ על "פליי". הוא הוציא מייד
את הקלטת, וצעק עלי: "את לא מתביישת? מה פתאום את רואה את
זה?"
התביישתי כל כך, לפחות כאילו אני הבאתי את הקלטת הביתה. כמובן
שאז לא חשבתי שאבא אחראי בדיוק כמוני ל"מחדל", אלא הרגשתי
שאכזבתי אותו באמת, לראשונה בחיי.
במשך כל אותו יום הסתובבתי מבולבלת מההתרחשויות, כואבת את
האכזבה של אבי אך תמונתה של הבחורה היפה עם הרגליים הפשוקות
והטוש, בדיוק כמו זה שיש לנו בבית, מנקרת לי בראש. הספקתי
לראות כל כך מעט ואני אפילו לא יודעת איך זה נגמר, תירצתי
לעצמי. ידעתי שאני חייבת לראות אותה שוב. וידעתי שדבר לא יעמוד
בדרכי. לראשונה היה משהו חזק יותר מהצורך שלי לרצות ולשמח את
הוריי. הגבול עבר במקום בו גופי ודמיוני התחילו להגיב.
בערב הוריי ארחו מספר חברים, על בירות ופיצוחים, ואני הצלחתי
לשכנע אותם לתת לי להישאר ערה עוד קצת, להתבשם מהרכילויות של
המבוגרים שעניינו אותי מאז ומתמיד, ולשאוף איתם את עשן
הסיגריות. ממש כמו גדולה. אבא הסכים מייד להפתעתי, והבנתי מדוע
כשהתחיל לספר את סיפורו: " אתם חייבים לשמוע קטע: אני חוזר
היום מהעבודה ואיך שאני נכנס הביתה אני רואה אותה (הצביע עלי),
מכבה את הוידאו. אני שם "פליי" ואני רואה את הסרט הכחול
שהבאתי. "איפה בכלל מצאת אותו?" פנה אלי, ואני עניתי בבושה
איומה: "על המקרר. חשבתי שזה סרט של ברק, הבן של שמשון." כל
המבוגרים פרצו בצחוק ואני התחפרתי עמוק בספה, מקווה באמת
ובתמים להיבלע בתוכה.
האירוע הזה רדף אותי, ותקופה ארוכה לאחר מכן חיי נחלקו ל"לפני
שנתפסתי" ו"אחרי שנתפסתי".
כאמור, עם כל הרצון לספק את רצון הוריי, הרצון לספק את עצמי
היה חזק יותר. הרבה יותר. בימים הבאים עסקתי בחיפושים
אינטנסיביים אחרי הקלטת, שעכשיו כבר ידעתי שקוראים לה "הסרט
הכחול". את כל הבית הפכתי, עד שמצאתי אותה תחובה עמוק בארון של
אבא שלי, מתחת לתחתונים.
עכשיו נותר לי רק להרחיק את אחי מהסלון. הכנסתי אותו לחדר
הילדים, ובאיומים, כרגיל ציוויתי עליו להכין את כל השיעורים
ואוי ואבוי לו אם הוא יצא לפני שעוברת חצי שעה לפחות, כי אז
אני אדע שהוא לא סיים.
סגרתי את דלת החדר וקיפצתי לסלון עם הקלטת בידי. כשלחצתי על
פליי הבחורה כבר לא היתה שם לאכזבתי, אבל מה שהתרחש על המסך
היה שווה פי כמה. זאת היתה חתונה גדולה באולם נשפים מפואר, כל
האורחים היו ערומים. החתן היה לבוש בעניבה בלבד והכלה התקשטה
רק בהינומה הלבנה. כולם רקדו ושמחו ושתו והתנשקו. שנגמר החלק
של הנשיקות צפיתי בהלם בכל אותם אנשים מתגוללים זה בתוך זה על
הרצפה, השולחנות והכיסאות, כשהמצלמה משוטטת ביניהם. ראיתי הכל.
וגם ידעתי שאני רואה הכל. ראיתי את הבחורות מכניסות את ה"זה"
של הגברים לפה, מכניסות ומוציאות שוב ושוב, וה"זה" של הגברים
עולה ותופח ונהיה גדול וארוך, ראיתי את הגבר, לא החתן שפתח
לכלה את הרגליים, כשהיא ישבה על כיסא וליקק לה "שם למטה". היא
נראתה כל כך מרוצה, ואני, עד כמה שהייתי מגורה, אם כי לא העזתי
עוד לגעת "שם למטה", הידקתי את ירכיי חזק ושאלתי את עצמי איך
הכלה מעיזה לעשות את זה עם כולם ביום נישואיה. בתמימותי האמנתי
שהכלה בתולה והיה לי קשה עם העובדה שבעלה לא היה הראשון שלה.
לאחר מכן הוצפה הטלוויזיה במטר של תמונות דחיפה ומשיכה. כל
ה"זה" של הגברים נכנסו לכל ה"שם למטה" של הנשים וכולם נאנחו
המון וזזו כל הזמן, עברו בין אחד לשני, וגם נגעו בכולם בדרך.
החגיגה הגדולה נגמרה כשכל ה"זה" של כל הגברים ביחד, התחילו
להשתעל ולהוציא משהו נוזלי ולבן, והנשים קיבלו את הנוזל הזה
באנחות רמות יותר ובתנוחות מגוונות. ראיתי בחורה שותה את הנוזל
הזה ממש אחרי שיצא מ"הזה" ומלקקת שפתיים בהנאה, גבר אחר שפך את
הנוזל כשהוא רועד בכל הגוף, ישר על הציצים של האישה ששכבה
מתחתיו, ושתי נשים שהתנפלו בקריאות שמחה על גבר אחר ששפך על
הפרצוף של שתיהן, כל אחת בתורה. כיביתי את הקלטת מיד אחר כך.
כמות האינפורמציה היתה למעלה מכוחי. הייתי זקוקה למעט זמן כדי
לעבד את כל המראות וה"זוועות". שיא הזוועה בעיני היה עניין
החתונה. חתונה זה קדוש, כבר אז ידעתי. גם אני רציתי להתחתן יום
אחד בחתונה כזאת יפה ומפוארת עם שמלת כלה צחורה ונפוחה עם
נצנצים. זעזעה אותי המחשבה שכל זה יכול לקרות גם בחתונה שלי.
מלבד זאת, נגעלתי מהנוזל הלבן שיצא מ"הזה" של הגברים ומהעובדה
שהנשים לא נגעלו אלא שמחו לקראתו. תהיתי אם הן ידעו שזה הולך
לקרות ורק חיכו כל הזמן, או שמה שקרה לגברים היה הפתעה עבורן.
בכל אופן, לא שמחתי על הסיום הזה עם כל הנוזל הלבן וחשבתי שהיה
מיותר.
חוץ מזה, באמת התגעגעתי לבחורה היפה עם הטוש. בחודשים הבאים
חזרתי אל הקלטת הזאת שוב ושוב, למדתי את המהלכים של הבחורה,
ששמה היה אינגה והיתה, הסתבר לי אחר כך, גם הכלה. בפעמים הבאות
כבר הבאתי את הטוש לסלון וחיקיתי אותה בדייקנות, נדהמת ממבחר
האפשרויות הגלומות בטוש שחור אחד, שאנחנו היינו קוראים לו
"לורד". תמיד הכל נגמר אצלי בהתפתלויות עונג שניות ספורות אחרי
שהתחלתי. שוב ושוב מצאתי את עצמי שוכבת מעולפת על הספה ולא
מאמינה לכמה טוב לי. העניין שלי בקלטת הפך ליומיומי ואני
שילבתי אותו בשגרה הרגילה בחוכמה של מתמכרת מתחילה: תמיד
החזרתי את הקלטת ואת הסרט למקום בו מצאתי אותם, ודאגתי להיות
לבד כשהמפתח בחור המנעול, למנוע הפתעות מיותרות.
עדיין הייתי הילדה הטובה, אך טעם העלבון נשאר לזמן רב והתחלתי
לחוש כעס כלפי אבי שהשפיל אותי  וצחק עלי לפני כל החברים שלו.
מעבר לתחושת הבושה וההשפלה, שנאתי את העובדה שהוא עדיין התייחס
אלי כאל ילדה קטנה. אני כבר לא הרגשתי כמו ילדה  אחרי שראיתי
את הסרט הכחול ושנאתי את היחס המשפיל מצדו. התחלתי להתבגר בכעס
ונורות האזהרה בראשי הודיעו לי שאני נכנסת לתקופה של מרד
מתמשך.

את הספר מ-12 עד 16 קיבלתי מאמי בחופש הגדול, לקראת כניסתי
לחטיבת ביניים.
שמחתי מאד לקרוא בו והרגשתי באמת ובתמים שמצאתי חבר.
מסביבי קיבלו גם החברות את הספר וכולנו קראנו בשקיקה והשווינו
מסקנות.
אני הרגשתי מחוץ לעניינים, לפחות מבחינה פיזית. רוב חברותי כבר
לבשו חזיות וחלק גם קיבלו מחזור, ולי לא גדל כלום, ושום מחזור
לא נראה באופק. סתם ילדה טובה עם
נזלת כרונית שעוד מתלבטת אם להחליף את הפוסטר של עופרה חזה לזה
של דוראן דוראן, שקוראת על אישה לעתיד שכבר "קיבלה". כמובן
שמיד התחלתי לדאוג. הספר ציין במפורש את טווח הגילאים בהם
המחזור מופיע, והגיל המינימלי היה אפילו תשע. מבחינתי כבר
הייתי באיחור של שלוש שנים! והרי אסור לי להיות כל כך לא
מפותחת. כל כך רציתי להיות כבר אישה. להריח כמו אימא שלי.
ללבוש תכשיטים שחורים ונוצצים, עם שמלה שחורה ותיק קטן מעור
מבריק.

בראשית שנות השמונים הספר היה פופולרי מאד בבתים בהם חיו ילדות
על קו ההתבגרות, מבולבלות, רגישות ובוכיות, שאימותיהן שמחו
להעניק להן במתנה את ספר ההדרכה האולטימטיבי שחסך מהן את
השיחות הקשות.
"לכי לקרוא בספר שלך", אימא היתה אומרת לי בכל פעם שהייתי מקשה
קושיה שהשאירה אותה עם הגב לקיר ואני הייתי הולכת ומעיינת בספר
החובה העבה הזה, שנתן לי מידע רב על כל מבנה האישיות הנשית
ועולמה ועל חיי האישה כמו שהם נראים כשהם במסלול הנכון. הספר
לא חסך ממני את רגעי המשבר, ודאג לספר לי על הדיכאונות הקטנים
של נערה מתבגרת, על עיסוקיה ותחביביה הרבים בחיי היומיום, כיצד
לתפור כרית או שמיכת טלאים, לסדר את החדר ולציית להורים. היתה
לי נחת רבה כשקראתי פרקים שעסקו ביחסים עם ההורים בגיל
ההתבגרות, וחשתי הזדהות מלאה עם כל אפשרויות המרד שהוצגו לנגד
עיניי, כמו חזרה הביתה בשעה מאוחרת מדי, התעלמות משיעורי הבית
והתחצפות לההורים.
כל האופציות הקוסמות בדרך לעצמאות עמדו לפתע לנגד עיניי,
בניגוד לכוונת הספר.
כמובן שהתאכזבתי לגלות שהעצה תמיד הסתכמה לבסוף בהפגנת איפוק
וכבוד כלפי ההורים, ובכלל, רמז לי הספר: 'היי אישה, היי רכה,
אל תרימי כשכבד לך, הקשיבי לדברי הורייך וצייתי גם אם את
מתנגדת. הורייך יודעים מה טוב בשבילך ורוצים רק בטובתך.'
הפרקים שעסקו בהתפתחות הגופנית היו קשים מאד עבורי:  'חכי
למחזור החודשי בסבלנות', ציווה עלי הספר. חיכיתי לו עד שהייתי
בת ארבע-עשרה, עד שכמעט היה מאוחר מדי בשבילי. שלוש שנים של
ציפייה אפורה. של חיפוש שערות אינסופי, בכל מיני מקומות שהיו
צריכות להופיע לנגד עיניי לדעת הספר, ובדיקות אינטנסיביות
בשירותים, מהולות בציפייה מתוקה לכאב הבטן המתוק שיכריז קבל
אסלה ותחתון: גם אני מקבלת את המחזור החודשי!
בשאר תחומי ההתפתחות לא הרבה קרה. ומה שכבר קרה, התפרס במשך
כחמש שנים על נקודות זמן מאד רחוקות האחת מהשניה. באיזשהו שלב,
אני זוכרת שהתעורר בי החשש שאולי אני לא אתפתח לעולם. גופי
לעולם לא יסכים ללכת עם הטבע ועם ההוראות בספר. ניגשתי שוב
ושוב לאותם פרקים העוסקים בהתבגרותו של גופי, מתוך מחשבה שאולי
היה קטע נסתר מעיני, שדיבר על המקרים החריגים האלו.
כמובן, כשהחלו סוף סוף ניצני להיראות, מאוחר ואפילו משפיל
באיזה אופן, שמחתי על כל כאב ששדיי הצעירים העניקו לי ברוב
טובם. על פי הספר, כואב זה נורמלי. "אם תלחצי
על שדייך, תרגישי גוש. וזה יכאב לך. אל דאגה, סימן שאת
מתפתחת". כמה רציתי להתפתח.
קראתי את הפרק העוסק באוננות ולהפתעתי סרט כחול לא היה כלל
אופציה. לעומת זאת, גיליתי שמותר לי לאונן כמה שאני רוצה ואין
בכך כל רע. השיטות השונות פורטו בספר ואני שמחתי לגלות שאני
יכולה לאונן גם במקלחת ואכן דאגתי לפרק את צינור המקלחת בכל
הזדמנות.
עם התפעלותי מגופי המתפתח לנגד עיני (ועיניי רואיי, כמובן),
המשכתי וקראתי את הפרק שעסק בנימוסים והליכות. מכיוון שהספר
יועד לבנות הנעורים, האפשרויות המגוונות להפגין את נימוסייך
הטובים, היו בעיקר בחיק המשפחה. אין להניח בשום פנים ואופן את
המרפקים על השולחן בעת האכילה, כמו כן, אני יודעת היום שעלי
לצאת ממכונית, לאחר שהגבר שאיתי פתח עבורי את הדלת, וברור
שרגליי תצאנה ראשונות, וצמודות אחת לשניה. כמו כן, 'אכלי תמיד
בפה סגור, אף אחד לא צריך לדעת מה קורה בתוך פיך', ציין הספר
ומנע ממני מילים רבות לתקופה ארוכה.
בנושא האהבה, שהיה מיועד לבנות הגדולות יותר, לפחות בנות 16,
כך חשבתי, התחושה הכללית היתה: הסתתרי! אל תראי לו! שלא ידע!
הוא לא צריך לדעת! אל תטרידי את מנוחתו! המתיני שירגע!. גברים
הם חמומים יותר מנשים, ותפקידך הוא לשמור על השקט עד כמה שאפשר
ואפילו יותר.
אבל בחדרי חדרים! ובזאת עסק הפרק הבא, הגיעו התיאורים הקשים של
פולחן הגוף שהזכירו לי את מרתפיי העינויים מתקופת
האינקוויזיציה, עליהם סיפר לי אבא שלי: הסרת השיער בשעווה חמה
- כואב. הבהרת שיער - שורף. מריטת גבות - עוקץ, אמבטיה פושרת -
כדי למנוע שטפי דם, מריחת קרמים תוצרת בית על כל חלק בגוף
שדורש, וסידור השיער בקו שיתאים לפניי העגולים, המרובעים או
הלבביים, הוראות לאיפור עדין ליום (שפתון ורוד וקו תוחם
לעינייך) וללילה (אדום בוהק לשפתייך וצללית כהה לעפעפייך),
עגילים עדינים שלא ימשכו תשומת לב מהפרצוף, ולבוש נשי וצנוע.
לא פלא שהרגשתי הרחק מאחור. ילדה קטנה וטובה מדי, שחטאה היחיד
הוא צפייה אינטנסיבית בסרט כחול שהתחיל כבר להישחק מרוב שימוש.
רציתי להיות גדולה ומורדת, ללבוש חזיה וללכת לספריה כששדיי
מתנוססים בגאווה, כמו שדיה של אתי, שלבשה חזיה לכבוד יום
הולדתה העשירי. רציתי לחזור הביתה בשעות מאוחרות, ולהפסיק
לתמיד את הכנת השיעורים המעצבנת.
אבל ילדה טובה הייתי. וצייתנית. ובעיקר מחפשת את האישור וההכרה
בעיניו של אבי.
את החיזוקים לא קיבלתי מעולם. במקום זאת, זכיתי למנה הגונה של
צעקות וקללות בכל פעם שפישלתי. זהו! גיליתי סוף סוף איך לקבל
ממנו את תשומת הלב הרצויה!