אני מפחדת.
אני מפחדת.
אני מפחדת.
אתה יודע שפגעת בי? שוב.
יותר מבכל פעם אחרת. הפעם נתתי לעצמי להפגע.
אתה בטח לא יודע...
לא יודע כלום. לא יודע כמה הדאגת אותי.
לא יודע כמה בכיתי בגללך. עלייך.
אתה לא יודע שהיו לי אשליות קטנות לגבייך.
שמעתי שאתה לא אוהב אנשים. שמעתי שאותי דווקא חיבבת. שחייכת
כששמעת את השם שלי.
אתה יודע, קיוויתי לפעמים לפני שהלכתי לישון, וגם סתם ככה,
שאולי בשבילי תתאמץ קצת, תטפל בעצמך.
אני יודעת, אשליה. אבל מותר לחלום, לא?
אתה לא יודע כמה דמעות בזבזתי עלייך. אתה לא יודע שאני לא אחת
שבוכה...
אתה לא יודע כמה הייתי עצובה וכמה פחדתי עלייך.
אתה לא יודע כמה פגעת בי.
סוף סוף שמעתי את הקול שלך, אתה יודע שרעדתי מרוב התרגשות לפני
שהתקשרתי?
אתה יודע שחשבתי כמה דקות מה להגיד לפני? מה לעשות?
לא. אתה לא יודע.
אתה יודע שכל כך שמחתי לדבר איתך? אבל היית חייב לכבות את אש
השמחה, נכון?
היית חייב לשקר. והצורה שאמרת את זה...
למה?
בבקשה תגיד לי למה.
באיזה חטא כל כך גדול חטאתי? בזה שאני עם הבת שלך?
זה שהיא שמחה זה לא משנה לך?
מה קרה לפעמים שנדמה לי שחיבבת אותי?
מה קרה ליחס המתוק?
התקשרתי אלייך כשרעות הייתה בצבא, לשאול לשלומך.
שכחת מזה? או שזה גם לא הזיז לך?
אז שיקרת לי בטלפון, ושוב, בכיתי.
אתה יודע שהדמעות לא מפסיקות?
אם אתה לא אוהב אותי, אם אתה שונא אותי, אל תראה לי שקרים.
אתה רק פוגע, שוב ושוב.
אתה לא יודע. כלום. אתה לא יודע כלום עליי.
אתה לא יודע כלום על הבת שלך.
לא הדברים החשובים. כמו איך היא כשהיא איתי.
כמו לילות הבכי שלה שאני מנסה להרגיע אותה.
אתה לא יודע מה אתה גורם לה להרגיש.
אתה לא יודע מה אתה מאבד בכל המעשים האלו שלך.
אתה לא יודע מי אני... והלוואי שתדע.
אולי זה יגרום לך להפסיק. ושוב, אשליות. מצטערת, זה בלתי
נשלט.
אז עכשיו אני מפחדת.
מפחדת עד מוות.
מפחדת שאולי אני מתחילה לשנוא אותך.
נדמה לי שאתה הצבוע האמיתי הראשון שהכרתי,
אז נעים מאוד.
אני איילת.

נ.ב.- מקווה שכל הפגיעות והמעשים שלך גרמו לך להרגיש יותר טוב
לפחות. כי אתה היחיד שירגיש טוב מזה. ורק תזכור שבסופו של דבר
זה יגרום לך רק רע.
ואם אתה חושב שאתה מקלל אותי תדע שאתה מפיל רק על עצמך קללה.


אני לא יודעת אם אפשר להחשיב את זה יצירה, אבל פשוט הוצאתי את
כל הרגשות שלי החוצה - על הדף, ואף פעם לא נתתי לו לקרוא את
זה.