האמת, אני לא אוהבת שיעורי תנ"ך. לא נראה לי שיש מישהו שבאמת
אוהב אותם, או שאולי יש לו מורה אחרת.
בכל אופן, אני את השיעורים האלה שנאתי. אבל היום, חשבתי מיד
כשהתעוררתי בבוקר, היום זה נגמר. מתישהו אולי אני אצטט לי גמרא
להנאתי, אבל חלאס, במסגרת אחרת. היום, עוד שעתיים, אצא לרוץ
חופשייה.
בגרות בתנ"ך. עטים וספרים על השולחן, ניירות מקומטים ותזכורות
כתובות בטושים בשלל הקיטש. עוד קצת.
היום, דווקא היום, לא התלבשתי שעתיים. שעה וחצי, בלי להגזים.
עברתי בחטף בחומר, רצתי לשירותים תוך כדי,
פעמים מספר. כשהתלבשתי רעדו לי הידיים.
כרגיל, כדי לא לפחד, נפגשתי עם אלה מתחת לבלוק. עוד מרחוק
ראיתי את העיניים הגדולות.
"נו, למדת?"
"עד כמה שיכולתי.."
"את תדאגי, עוד מעט זה נגמר", ניסיתי להשמע רגועה.
אלה פלטה "כן" מהוסס. באותה השניה אבזם התיק שלה נקרע, וכל
תוכנו עף החוצה במטר עטים ותנ"ך.
התיישבנו לאסוף. השמש בערה מעל. שיחים עבותים משמאלנו, והמדרכה
חמה כמו מחבת.
"בואי"
"אספנו הכל?"
"כן, בואי"

כשהגענו כולם כבר היו שם. רצנו לבדוק מי יושבת באיזה חדר, כמו
תמיד חל פילוג בעם הבית ספרי. אמצע מאי 2004,
יום החורבן?

אחרי מרוצה במסדרון (אני תמיד מאחרת, לא משנה מה) טרקתי את
הדלת  וצנחתי במקומי.
בעוד שניה כרך של טופס בגרות היה מונח על נפשי, מריח דפים
חדשים שאך עתה נפלטו מלוע משרד החינוך.
"בהצ-ל-חה", בוחנת דתיה בכובע מעוגל וחצאית מטאטאת רצפה, נשמעה
שמחה בעליל.
בוחנת אחרת הסתבכה עם המדבקות שלי, כאילו אין מחר.
אספתי שיער, ליקטתי מחשבות. לא השארתי פאות ריקות בזכרון.
הרגשתי שעוד מעט הראש שלי לא יחזיק בתוכו את כל זה.
אוקיי. שעת שמיטה. צריך להתחיל.

המבחן הלך בסדר. תוך כדי התלהבתי שהיו הרבה חוקים מקראיים,
אותם הכי זכרתי. המחברת התמלאה בשורות, על גבי שורות, הכל היה
טוב והגיוני. כמובן, כל אחד נתקע איפשהו, מתישהו, אבל זה לא
נחשב. כי בסך הכל, המבחן התקדם בסדר גמור.
עד לשלב מסויים.
אם לפני שסיפרתי את זה לא האמנתם שכל האנשים, עליהם התורה
מדברת, באמת היו קיימים,
אל תטילו יותר ספק.

"שלום", נשמע קול מבעד למחברת.
קול צורם כזה, ציני. כמו של זקן. לא יכלו שלא לשמוע את זה
בכיתה. אבל כולם דפדפו בספרים והשתיקה נמשכה. רק אני, פתאום
עצרתי.
מה זה הבדיחות האלה עכשיו? המוח שלי משחק איתי משחקים?
"בגרות בתנ"ך, מה?" המשך הקול.
נתקפתי זיעה קרה.
ניסיתי לחזור ולעבוד, כל דקה נספרה. אבל ספר התנ"ך היה פתוח
בדף אחר.
וכשקירבתי אותו אל העיניים, לראות איפה אני נמצאת, עוד דף
הועבר קדימה, מבלי שעשיתי דבר.
"זה אני, נו" צחקק הקול.
"מי זה אני?",- שאלתי בלחש.
"תסתכלי בספר יא מלומדת... העורבים כלכלו אותי בנחל, ואחר כך
האלמנה החמודה הזאת... נו?"
ניסיתי לקלוט.
"אלי... הו? הנביא",- אמרתי בקול לבן לגמרי.
"בא לך עזרה? "
"לא לא, אני מסתדרת מצויין" כנראה נשמעתי מוטרדת, אבל אימא לה,
חסר לי שאדבר עם עצמי. דווקא עכשיו...
"בואי בואי, אני אעזור לך. תביאי משהו מימי שלמה, סיפרו לי
ש..."
"שתוק שניה..." ניסיתי לקטוע אותו.
"אם יש לך משהו על אחאב ואיזבל זה מצויין, כי אני יכול ממש
לתאר לך, את כל הפרטים, זאת התקופה שלי..."
"תשתוק בבקשה אני צריכה..." ניסיתי את השיטה המנומסת.
" לא ניסית לשאול אותי, בואי ותגידי לי..."
"נו די!", הגברתי את הקול.

"שששששששש",- נשמע מכל הצדדים. כולם הסתכלו לכיוון שלי, ירו
מבטים זועמים.
"מצטערת" הרגשתי אודם מטפס על לחיי. השפלתי מבט וניסיתי
להתרכז.
היו לי עוד שלוש שאלות.
ואז הבנתי. קלטתי את כל הקטע. זה לא יכול להיות אליהו.
"אליהו..",- קראתי לו.
"כן.."
"אתה לא אמור לעלות בסערה השמימה?", הזכרתי לו בנימוס.
שתיקה של רגע. הוא חושב. אז כנראה באמת עובדים עליי!
"עזבי, זה בעמוד אחר..." ניסה להתחמק.
"איזה עמוד אחר? מה עמוד אחר? זה היה לפני שלושה עמודים"
ערמומיות? בגרוש לא עובד.
"נו באמת... את חושבת שאני עיוור?" לגלג הזקן.
באותו הרגע אורות החלו מרצדים על הספר שלי, על הקיר שלידי,
וסביבי השתרר חושך יחסי.
הסתכלתי בעיניים גדולות.
מוזר שאף אחד אחר לא ראה.

אחרי כמה דקות הכל נרגע ונראה רגיל. הספר היה מונח על השולחן
והמבחן לפניי, אבל כשהסתכלתי פנימה אל מחברת הבחינה שלי, פגשתי
בפתרון לשאלה שעוד בכלל לא הסתכלתי עליה. תשובה כתובה בכתב היד
הנטוי שלי, שאני יודעת לזהות על בטוח.
או שהשתגעתי לגמרי ואני לא זוכרת מה פתרתי ומה לא. גם יכול
להיות.
מה, אם להפגש עם אליהו יכול להיות, גם זה יכול.
את המבחן סיימתי בצורה די מסודרת, מתברר שהשיחה עם אליהו לא
לקחה זמן, או שבכלל התרחשה במוח חולה התנ"ך שלפני סיום שנת
בצורת.

ודווקא כשחשבתי שהכל נגמר בטוב והמבחן שלי יימסר בשלום לרשויות
השופטות, דווקא אז.
שתבינו, יש לי ספר תנ"ך מסורתי. לא נראה לי שהוא דתי לגמרי,
אבל גם לא אחד רגיל, כזה שיש לכל אחד. קיבלתי אותו פעם במתנה
ומאז אני שומרת עליו.
ולקראת סוף הבחינה, כשכבר חשבתי על הגלידה שאחרי, הבוחנת
הדתיה, החליטה פתאום שהיא מתעניינת בספר שלי. ניגשה אל השולחן
וגרפה אותו בלי לשאול, והחלה מדפדפת בו ופותחת אותו בכל מיני
מקומות.
ואני, שכבר חשבתי שהסיפור המביש עם אליהו נגמר, נתקפתי פניקה.
ומה אם הוא יגיח מהספר ישר עליה?
כי הוא יכול, כמו שהבנתי עד עכשיו. הבנאדם לא מתחשבן עם אף
אחד, גם מבגרות לא היה אכפת לו.
הסתכלתי עליהם מתוחה כמו מקל אנכי, ראיתי שהוא שותק והכל טוב,
וניסיתי בכל זאת לסיים את המבחן.
" נודניקית אחת", נשמע כעבור דקה.
הספר עדיין היה בטופריה הכחולים של האישה ההיא, ואליהו החליט
לפצות את פיו.
היא המשיכה לדפדף.
"למה שלא תקחי אותו ממנה וזהו?" שאל בתום.
הבנתי שהיא לא שומעת והמשכתי לעבוד.
אבל כנראה שהמצב לא היה לרוחו של אליהו.
"ממממממממ" לא צפוי נשמע, ובשניה הבאה הספר נשמט מידיה של
הבוחנת ונחת על הרצפה.
"אוי... סליחה, סליחה" היא נשמעה מבולבלת ומבויישת. הרימה את
הספר ושמה בחזרה על השולחן
"אני לא יודעת איך זה קרה, סליחה..."
ה "שששש" נשמע הפעם לכיוונה ,ובגדול.

כשהגעתי הביתה, שתיתי הרבה תה עם נענע.
זה כל מה שאני יכולה להגיד.
את אלה לא ראיתי כמה ימים, ישנתי ואכלתי וישנתי עוד.
היום הזה עבר, ואליהו לא נראה עוד במחוזותיי, לפחות לא עד
עכשיו.
למרות שלפעמים בא לי לשמוע שוב קול צורם מוכר, שבא אליי מתקופת
בית ראשון כדי לפתור שאלה מספר שתיים.
אני עדיין צוחקת מהבדיחות של לפני הספירה שהוא השאיר.
ובגללו החלטתי ללמוד לשחק עם אור ומראות איפור. תנסו פעם, זה
כיף.

אה... ואם אתם רואים אותו איפשהו -
תמסרו ד"ש ותזכרו,
הזקן שימושי בשאלות מתקופתו בלבד.