היה היה ילד שקראו לו סוס הים, הוא היה ילד קטן ומוכשר.
בעצם אף אחד לא קרא לו סוס הים, כולם קראו לו דיקסון,
רק הוא ידע שסוס הים זה השם שלו, אבל הוא לא גילה לאף אחד.
הוא ידע שאם יגלה את השם האמיתי שלו, הקסם יעלם.
לדיקסון היו חלומות על נחשים, הרבה חלומות על נחשים,
נחשים ארוכים, נחשים קצרים ושמנים, נחשים קטנים ונחשים ענקיים.
כל הנחשים ניסו להכיש את דיקסון.
אבל דיקסון היה מוכשר, הוא תמיד הצליח להתחמק.
הוא גם נלחם בחזרה, לא נכנע אף פעם לנחשים.
דיקסון ידע מה הסיבה שהוא חולם על נחשים,
אבל הוא לא גילה לאף אחד.
הוא ידע שאם יגלה לכולם הקסם יעלם.
כשדיקסון היה קטן, לא היו לו חלומות על נחשים,
היו לו חלומות מאד מעניינים, אבל לא על נחשים.
הנחשים פלשו לאט לחלומות שלו.
דיקסון היה די עצוב, הנחשים לא עזבו אותו בלילות.
אבל הוא אף פעם לא התייאש. הוא נילחם.
הוא היה כל כך מוכשר שהוא למד לפרש את החלומות שלו,
אפילו לפרש אותם בזמן שהוא חלם אותם.
או שהם חלמו אותו.
מאי הייתה קטנה ואמיצה, היה לה כוח רצון מאד חזק.
גם לה היו דברים מוזרים שרדפו אותה.
אבל היא הייתה אמיצה.
היה לה כוח רצון כל כך חזק, שהיא יכלה לגרום לדברים לקרות.
מאי ראתה את דיקסון והוא מצא חן בעיניה,
היא רצתה שדיקסון ישים לב אליה.
היא רצתה כל כך חזק,
עד שיום אחד דיקסון מצא פיסת נייר מיוחדת,
שכתוב עליה "זוכר אותי ?"
והפיסה פשוט הייתה שם.
כאילו זה היה התפקיד שלה להופיע ככה פתאום, ואף אחד לא שלח
אותה.
לדיקסון היו הרבה צבעים, אבל בעיקר הוא היה ירוק וכחול,
כחול בהיר כמו השמיים, בהם הוא עף בחלומותיו,
ולפעמים אפילו כחול עמוק.
דיקסון שם לב שדווקא שהוא כחול עמוק,
דווקא אז הנחשים מחפשים אותו בלילות,
היו לילות שאלפי צפעונים תקפו אותו מכל הכיוונים ולא היה לו
איפה להסתתר.
דיקסון קצת התחיל להתייאש.
מאי הייתה אדומה.
היא הייתה קצת אדומה, בעיקר אדומה ומאד אדומה,
קצת אדומה כמו ילדה-פיה קטנה.
כזאת שהולכת בשיווי משקל על קצה של ספל כוס קפה בבוקר.
כל כך תמימה שלא ברור איך היא הגיעה לשם.
היא הייתה בעיקר אדומה כמו שקיעה אדומה שתולשת אותך מהמציאות,
וגורמת לך לרצות להיות שם.
ובעצם אתה לא יודע איפה זה שם...
היא הייתה מאד אדומה כמו צחוק מתגלגל,
שגורם לך לשכוח מה היה לפני ומה יהיה אחר כך.
מן צחוק כזה שקיים רק באותו רגע, וקיים כל הזמן.
לילה אחד היה מקרה לא כל כך מוצלח,
אחד מהנחשים הצליח להכיש את דיקסון,
דיקסון לא שם לב כי בדיוק באותו היום הוא היה כחול ממש עמוק,
וכחול עמוק הוא משכר וממכר.
כמה לילות אחר כך, נחש גדול הכיש את דיקסון בראש,
פשוט תפס לו את הראש ולא עזב.
דיקסון התעורר מרב בהלה, אבל הנחש לא עזב.
הוא היה שם גם שדיקסון היה ער.
הנחש לא רצה לעזוב, חלק מדיקסון כבר היה שלו.
מאי ודיקסון נפגשו.
היה להם נחמד ביחד.
דיקסון שם לב, שהכחול העמוק שלו מתערבב עם האדום של מאי,
נוצר מן צבע מיוחד - בורדו סגול,
כזה של דובדבנים בשלים במיוחד.
והזמן עבר לו... ועבר לו...
הנחשים נהיו קטנים יותר ולא מורגשים.
ולפעמים דיקסון כמעט שכח שהיו פעם נחשים.
דיקסון חשב לכתוב על זה סיפור רק כדי לדעת אם ...?
רק כדי לדעת אם ...
בעצם הוא חשב שאם הוא יגלה למה הקסם יעלם.
|