הסיפור אגב,אמיתי.

מידי בוקר, כשאני מתעוררת באפיסת כוחות ובחוסר רצון מוחלט לקבל
את העובדה שעוד יום בא, מחכה לי ההמתנה המרגיזה לאוטובוס. אז
כמו בכל יום (שלא היה שונה מקודמו אלא במקרים קיצוניים)
התעוררתי ביאוש ורצתי לתחנה לחכות לאוטובוס שיביא אותי ליעדי
הנכסף - בית הספר. זה היה יום רגיל: מזג האוויר כהרגלו לא היה
ברור, והאוויר היה מלא בפיח המכוניות וברעשן, שהפרו את השקט
והטוהר שאף פעם לא היו פה. עוד כמה תלמידים מנומנמים חיכו
בתחנה. כמה אנשים שמכורח הנסיבות נאלצים לנסוע גם בגיל חמישים
באוטובוסים גרמו לי לחוש רחמים והזדהות כאחת כבכל יום. המציאות
החדגונית הופרה לפתע:
"אתמול נעלו אותי במקלט עם עכברים! הם לקחו אותי ונעלו אותי שם
לכל הלילה! אני ישנתי עם עכברים!"
דמעות ניתזו מעיניה של האשה. גילה אינו ברור, בין שלושים
לארבעים אני משערת, נמוכת קומה, פניה מוזרות ומטורפות. "הא זו
רק האשה הצורחת" חשבתי לעצמי, "הסדר לא באמת הופר המציאות
עדיין ממוחזרת הכול חדגוני ומשעמם אני סתם גוש אבק בעולם הזה
הכול חרא ואני רוצה למות" בעוד מחשבות אובדניות כאלה ואחרות
החלו לתפוס את מקומן ולהתפתח בראשי, האשה המשיכה בשלה:
"למה זה מגיע לי? מה אני עשיתי, שמגיע לי לחיות בצורה כזו? למה
אני צריכה להיות נעולה לילה שלם במקלט עם עכברים?!"
צעקה וצרחה, ואף אחד לא התייחס. ולמה שמישהו יתייחס, היא הייתה
חלק מההווי היומיומי פה. מדי יום היא הגיעה לתחנת האוטובוס
וצרחה. לעיתים נדירות שתקה, אך השתיקה הייתה צורמת מן הצרחה -
שתיקה רועמת, שתיקת יאוש. נתקלתי בה לראשונה כשהתחלתי ללמוד
בתיכון, ונאלצתי לנסוע באוטובוס. כמו בכל יום התעוררתי ביאוש
(אם כי יאוש בכמויות פחות גדושות, זה כמו מחלה, מתפתח עם
השנים) ורצתי לתחנה לחכות לאוטובוס שיביא אותי ליעדי המאוד לא
נכסף. הסדר הופר כאשר האשה פנתה אלי: "סליחה ילדה את יכולה
בבקשה לבדוק אם האוטובוס מגיע?" (קומתה הייתה נמוכה מידי מכדי
לראות בעצמה) התרוממתי מכסאי (לא כי אני מנומסת אלא כי ריחמתי
על האשה המוזרה ועל קומתה השפופה והגמדית)
"לא עדיין לא"
"את נוסעת לתיכון נכון? בת כמה את כבר ילדה?"
"הממ... חמש עשרה... "
"וואי חמש עשרה. איזה גיל. כל האהבות, הבילויים... את רואה את
הבניין הזה? כן שם. כשאני הייתי בת חמש עשרה גררו אותי לשם שני
נערים. הם אנסו אותי שם בחדר המדרגות. כן בדיוק שם."
המשך המשפט שהיה מנוגד לתחילתו הימם אותי לגמרי. הסדר המציאותי
הופר. הייתה לי בדיוק שנייה אחת של הלם, שנקטעה בחדות כאשר
האוטובוס הופיע. והנה שוב החיפוש המעצבן אחר הכרטיסיה. האשה
בינתיים נעלמה לסופו של האוטובוס ואני ישבתי בתחילתו. שמתי לב
שהיא מדברת עם כמה בנות דתיות. והנה התחילו הצרחות:
"כל החיים רק סבלתי! התעללו בי כשהייתי ילדה! אבא שלי אנס אותי
לפני שחטפו אותו!"
בת דודה שלי, שלומדת כמה שכבות מעליי, עלתה לאוטובוס כמה דקות
לאחר מכן ואינה נראתה כמתרגשת מהנעשה. "זו רק האשה הצורחת"
הסבירה.
וכך האשה הצורחת הפכה לעוד חלק מההווי החדגוני היומיומי. ואף
אחד לא השים ליבו אליה - הרי היא בסך הכול האשה הצורחת.
החדגוניות הופרה למשך זמן, כאשר האשה נעלמה לה קצת, וכך גם
אני.
והנה אני כאן היום, שלוש שנים אחרי, קצת יותר בוגרת והרבה יותר
מיואשת, והאשה עדיין צורחת. כלום לא השתנה. הסדר כהרגלו נשתמר.
ישבתי בתחנת האוטובוס עם הדיסקמן שלי (המשמש כמעין חומה
פסיכולוגית ביני לבין העולם) כשאשה צורחת ברקע על המקלט ועל
העכברים. אף אחד לא התייחס וכולם המשיכו בשלהם: בהייה סתומה
באוויר והצצות חטופות לכיוון ממנו האוטובוס היה אמור להגיע כבר
מלפני מספר דקות, ובמקרה שלי גם האזנה למוזיקה עוצמתית
ומיואשת. והיא צרחה. והאוטובוס בא. והיא המשיכה לצרוח גם שם.
הגברתי את המוזיקה, אך למרות זאת שמעתי את קולה מבעד לאזניות.
דת'. להקה גאונית. שירים שנכנסים ישר ללב ולא יוצאים.
"ואני... כל החיים שלי סבלתי! מאז שנולדתי! אין לי אפילו שמיכה
חמה להתכסות איתה בלילה!"
הסולן שלהם מת מסרטן. חבל. הבנאדם היה גאון.
"למה דוגמנית יפה ועשירה מבלה בזמן שאני ישנה עם עכברים?! למה
לה יש הכול ולי אין כלום?! למה לה יש יופי וכסף ואני ישנה
במקלטים?!"
הנמכתי קצת את המוזיקה.
"למה יש בנות צעירות ויפות שיש להן הורים מפנקים ווילות ואני
כבר זקנה ואין לי אפילו סוודר לחורף?!"
הסתכלתי על יושבי האוטובוס בעניין. כולם שותקים. אדישים. כמה
מעלעלים בשיעמום בעיתון או בספר. תלמידים קוראים סיכומים
למבחן. "הנשים הרכלניות" מגחכות מקדימה. ולפתע הסתכלתי על כל
המצב מהצד, כאילו ראיתי הכול לראשונה: אשה צורחת באוטובוס
ויושביו אדישים. אף אחד לא מתייחס. לאף אחד לא אכפת.
"למה! תגידו לי אתם למה! איך יש אנשים שיש להם הכול ואני רק
סובלת מהחיים האלה! איך יש נערות צעירות ממשפחות טובות שכל
החיים שלהן לפניהן ודוגמניות יפות ועשירות ואותי נועלים בפח
הזבל! ולי אין מה לאכול! ולי אין משפחה! ואני זקנה!"
הורדתי את האזניות.
האשה קמה והסתובבה באוטובוס כסהרורית. המשיכה לצרוח על חוסר
הצדק, על כך שיש בנות צעירות שיש להן הכול (ומבטה הסהרורי נתקע
בי לכמה שניות. די פחדתי, חשבתי שהיא עומדת לירוק עלי), שהיא
סתם זקנה, ושנועלים אותה בפחי זבל ובמקלטים. אחת מ"הנשים
הרכלניות" פנתה אליה:
"מה שלומך?" שאלה אותה בליגלוג וגיחכה.
"אל תדברי איתי בכלל!" צרחה האשה.
הנהג ניסה להשתיק אותה. לשווא. אך בכל מקרה היא בדיוק ירדה
בתחנתה הקבועה. ואף אחד לא דיבר על זה. אפאתיות מוחלטת.
וזה גרם לי לחשוב. לחשוב על העולם והאנשים הקטנים שלא מייחסים
חשיבות למה שלא קשור לעולמם בלבד. ועל האדישות המגעילה. ועל
חוסר הצדק בעולם. ועוד מחשבות מיאשות שאופייניות לי. אך במקביל
החלו להתפתח גם מחשבות אחרות. אני צעירה. יש לי משפחה אוהבת
ותומכת. כל החיים לפני. היו לי גם רגעים יפים וטובים. יש לי
עוד זמן למצוא את מה שאני תמיד מחפשת. הרבה זמן. לא הכול כל כך
מייאש ואובדני. יש לי עוד תקווה. והרבה תקווה.
אני לא אגיד שהבוקר הבא כבר היה שונה מקודמו, ושהימים חלפו
והזמן עבר ואני הייתי מאושרת במספר לא קטן של הזדמנויות. זה לא
קרה. אבל עמדתי על הרגליים. הערכתי את הרגעים הקטנים האלה,
שבשבילם שווה להמשיך. שיניתי את המציאות בהדרגה כרצוני. לא
הכול חייב להיות תמיד חדגוני ומשעמם. לא כל יום צריך להיות
העתק מדויק של קודמו. הערכתי את מצבי הכללי שהוא לא רע בכלל.
אפילו שמחתי מדי פעם. והרבה מזה בזכות האשה שצרחה. הבנתי משהו
חשוב שהתעלמתי ממנו יותר מידי זמן: הכול יחסי. תמיד יהיה מישהו
שיסבול פי כמה וכמה יותר ממה שאתה סובל עכשיו. מישהו שהסבל שלך
יהיה כל כך שולי, כל כך פעוט, וכל כך לא משמעותי לעומת שלו,
שאף תהיה זו חוצפה לסבול.  
שמעתי שהיא משוגעת, שהיא הייתה מאושפזת בגהה. אבל לפי דעתי היא
האדם היחיד שמסרב להשלים עם גורלו ושעוד נותר אמיתי בים של
אדישות והשלמה עם המציאות: היחידה שלא מתביישת לצרוח בגלל חוסר
השוויון והצדק בעולם, היחידה שכנראה אין לה כבר מה להפסיד, וגם
היחידה שגרמה לי להבין שלי יש.