בעיקרון הסיפור מתחיל ככה,
דיברתי עם שוונצינגר, בטח עכשיו אתם חושבים שאני כזה מגניב כי
אני מכיר את ארנולד המפורסם, אבל לא, סתם יש לי חבר שקוראים לו
גיל שוונצינגר ואין לו שום קשר לשרירן האוסטרי, חוץ משם משפחה
זהה.
אז גיל הוא מאבטח אישי של הרמטכ"ל והוא די בטוח שמצוטטים לו
לפלאפון כשהוא מדבר, מפה לשם התחלנו לצחוק שפעם הבאה שנדבר
בטלפון, נצחק על מי שעכשיו שומע את המילים האלה.

אין לזה שום משמעות לסיפור ובעיקרון סתם זיבלתי לכם את השכל
בלי שום קשר, חוץ מזה שזה די דומה למה שאני רוצה לעשות.
הגעתי למסקנה שהעורכים עוברים על היצירות ובטוח קוראים אותם,
אז למה לא לנצל את ההזדמנות להעביר להם מסר אישי.

כן כן, כתבתי יצירה שלמה רק כדי להגיד לעורך שעכשיו קורא את זה
שעורך יקר, אתה טיפש,
או יותר נכון... פוץ!

בעיקרון אני לא אתפלא אם לא יפרסמו לי את זה, אבל זה רק יהיה
צבוע מבחינתו ולא יראה את הגדולה של אותו עורך, אם יעדיף להעלב
ולזרוק לפח כל ערך של חופש הביטוי שהוא ואתר זה דוגלים בו.

ועכשיו כדי לתת סוף מעגלי לסיפור, וגם לגרום לכם לתהות אם יש
לי מטרה סמויה.
גיל שוונצינגר התקשר לארנולד יום אחד, אבל החבר'ה במודיעין
חשבו שהוא מדליף מידע אז חיסלו את שניהם.
זהו, אין יותר שוונצנגרים בעולם.


ממש משעמם לי.
התרנגול, שמתחיל להרגיש לבד במערכה