הכל מסביב היה לבן. היא חשבה שמשהו לא בסדר איתה. לא הבינה איך
הכל, פתאום, נהיה כ"כ רגוע. הרי רק לפני מספר דקות היא היתה
שם, בחוץ, עם האיש בחליפה הירוקה שקפץ עליה ושרק לה את 'יהונתן
הקטן'. הם שכבו להם בערימה של בוץ. בוץ צהבהב כזה, לא חום
רגיל. האיש בחליפה הירוקה סחב אותה לתוך בניין אפור הקירות,
ושרט כל חתול שנקרה בדרכו.
אחרי שטיילו בתוך בניין אפור הקירות כ- 5 קומות, הגיעו לחדר.
אותו החדר בו היא נמצאת עכשיו, החדר הלבן הזה. אבל שום איש עם
חליפה ירוקה לא נמצא פה. וגם שום שרידים מהבוץ הצהבהב בו רבצו
מקודם. היא לא הבינה איך קרה כל זה. ומעניין כמה זמן היא שוכבת
בחדר הלבן ההוא, ומה השעה בכלל? השעון שלה נעלם, גם הטבעת
הכסופה, ואחרי ניסיון להתאושש, היא גילתה שגם אין עליה שום
בגד. שום תכשיט. או סימן כלשהו. עירומה לגמרי.

אז הנה היא, שוכבת בחדר הלבן ההוא, בקומה ה- 5, בבניין אפור
קירות, ללא כל חלון/דלת/פתח כלשהו, עירומה לגמרי. ואיך בכלל
נכנסו לפה? בלי דלת או חלון... היא כבר לא זוכרת דבר, גם לא את
מה שארע בחוץ, לפני קצת ותר ממספר דקות. זכרה משהו עם ירוק
ובגדים, וכבר גם זה לא.
הרגישה טבעית, כאילו נולדה מתוך שומקום לאותו חדר לבן בו היא
נמצאת כרגע, עירומה, כאילו מעולם לא לבשה דבר. והלבן הממושך
הזה החל להטריף אותה. הרי איך יכול להיות משהו כ"כ לבן, בלי כל
טביעות אצבעות או רגליים, בלי כל סימן אפרפר עליו, מן לבן כזה,
לבן צחור. והיא לא רגילה לראות לבן כזה. לבן מסנוור כזה. אבל
בשבילה לא הייתה אפשרות אחרת. היא הרי כאילו נולדה לתוכו. ואז,
בבום כזה, כשרק מיצמצה לשנייה, הופיעה עוד אישה, בהירה יותר.
עירומה גם כן. מנסה להתאושש. הן ניסו לדבר אחת אל השנייה. גם
לדבר לא יכלו. הן חייכו אחת אל השנייה. ומאותו רגע, הן חייכו
מן חיוך כזה, לא מזוייף, וגם לא אמיתי, חיוך מיואש. ייאוש.