שוב, אותם הלילות מגיעים.
שוב אפשר לברוח מהמציאות המגעילה.
שוב, זיו פניך מולי, זיו הפנים שמאימות לטפוס את מקומו של
הירח.
שערות בצבע זהב זולגות על הכר נשפכות עליו כמו נהר של דבש
ומכסות גם אותי.
ריח משכר של גופך סובב אותי, נכנס לאפי לנשימתי, לנשמתי.
מביט על העפעפים העייפים שמכסות על זוג עיני הנהר שלך, ים שקט,
שמרגיע כל מתבונן גם באמצע הסערה.
אור פורץ מבין חרכי התריס. אותו אור שעתיד לגרום לך לפקוח
עיניים.
אותו אור שנראה כה חשוך אל מול גופך הקורן.
אותו אור שעשוי לגרום לנו עוד שעות ארוכות ונפלאות, אותו אור
שירווה את צמאוני בנשיקות פיך, אותו אור, אור הבוקר העולה
ומצית חרש חרש את השמיים.
ואני רק רוצה, שהשמש יעמוד דום והזמן יעצור, ככה כשאת בין ידי,
ישנה, ואיש אינו מסוגל לפגוע בך.