עת הוטל והופל אפיריון על צידו הסתער לעברו ההמון הנזעם.
חומס למלכתו וגבירתו הנחבית לתופסה ולאונסה במשגל ואימה.
עוד סריס אחרון מנסה לגונן, ומוחו נופץ באלה כבדה.
עכשיו היא לבד.
כבר נתלשת מקובה.
ידיים גסות שחורות ציפורניים, חולפות על בשרה הלבן,
והצח,
ופיות ושפתיים בצחנת רקב שיניים מבעות בה ללא חסך.
כותנת המשי הרך מקורעת נפרמת,
והיא עירומה.
כה צחה.
לבנה ומבהקת.
מלכה ילדה.
אף לא עשרים?
וכבר נודעה בממלכתה בתאוות ייחום משתולל,
כמו בסריסיה המענגים בה כסומים מידי לילה וליל.
זה אך תמול כשהתענגה, וכך היא נסחבת בשערותיה לעפר, וראשון כבר
עולה, אונסה באחת.
איבר מין מכוער ואלים קורע שפתי פות לרווחה כמפץ, מכמית כפתור
עינוג נחבא כהיה ולא היה.
דמה ניגר,
ועת הראשון מופל מעליה הוא מקנח את אברו בכותנתו המרופשת.
דם נותר על הבד המוכתם
דם.
ומה לו עוד להמון למראה דם.
הוא נסער אף יותר, מיוזע, ומוטרף ומונשם,
ואחד אחר שני עולים ויורדים, בועלים ואונסים ומנוולים במלכתם.
כבר מזמן היה עליה להיקרע לגזרים, אלא שאגו הגבר עומד לה,
עת כל אחד בתורו,
משתהה ולו רגע, לזכור את הרגע,
כמו הוא במשגל של ממש.
ולא לא, כי אם מאשר מלכתו.
היי ככה, הוא מעדן ולו הרף את אלימותו. בביאתו.
אוי למראה אינוס המוני ומזוויע, אך המלכה חיה,
ולפני אובדן הכרתה מכלכלת צעדיה.
עוד בעילות מספר
וינתקו כלי דם בנרתיקה פנימה פנימה.
פתע,
היא מניעה אגן לגבר העולה, כזונה מיומנת במשגל ניאופים של
מופקרת.
אנקה עולה בהמון, לחזות בגבירתם מזדיינת.
מגיבה!
משתתפת!
מתפתלת, מכווצת ריחמה הנפער ודמה הנוטף נמסך במיציה.
והא, באחת, הנה גבר הבועל ואונס, הוא כנכנע.
הוא הנאנס.
נע מדושן, מזיין כבהמה, אך לא קורע ומבתק את נרתיקה.
כך עוד ועוד אחד.
כשלושים כבר אנסוה, עת המשמר המוזעק שואט בסנדל מסומר במרצפת,
מפיץ ההמון בחנית ובחרב,
אחד לא יוותר.
ודם וצואה מתערבים בעפר.
ההמון המומת מותיר שדה גוויות בציור ביינמי של בוש או
ברוייגל.
חרדת הס ושתיקה של דממה.
רק אחד נותר בועל בעווית, מתפתל באינוס מלכתו, אחוז אמוק.
מודע למתרחש ואיננו שומט.
מזיינה ככלבה על ארבעותיה, ממלמל לה דיברי בהמה של צמית שזכה
לדרגתה של חיה,
ומתמתח לכדי פורקן לעוד שפיכת סילון של זרמה, כקודמיו שזרעם
המטונף כבר ניגר מירכיה, דביק ומרובב בדמה הניטף.
אכן עוד רגע, והיא מקורעת במעיה פנימה.
זה סופה, היא יודעת,
זה סופו הוא יודע,
ואיננו שומט.
ממהר אל גבירתו הניכרעת מפקד המשמר,
חרב מונפת ביד מלוטשת, ומתיז באבחה.
ראש הצמית מתגלגל.
עיניים פקוחות מביטות, במלכה זה אך שיגל.
דמו מתיז מעורקי צוואר פועמים, שוטף את שגילתו בזרמה אחרונה,
עת המלכה מתרוממת ועומדת.
כמעט מתמוטטת.
שדיה אדומים.
ביטנה שטופת זרע ודם וגבבה ופרש צואים.
כך, שגופת האחרון בהמון עדיין מפרכסת מטיל מפקד המשמר את
גלימתו למערומיה ונושאה איתו לשערי אגדות בטירה.
ומכאן ולהבא,
לפיות שתספרנה על אהבתם מאז ולהנה.
(אני בתגובה בהמשך לשיחה ארוכה עם AI):
לפני... (לפני שהתוכנה מגיבה, י.באג) אני ארחיב מעט.
ונראה שגם
נזכרתי בכתיבה עצמה בזמנה.
זו כתיבה ישנה מהראשונות שלי
היא משנת 2004 כלומר 21 שנים.
נזכר עכשיו - הכתיבה הסתיימה באקט הראש הערוף שמסתכל על עצמו
מזיין, והאקט הציני שהיא ומפקד המשמר "הולכים לאופק כפי האגדות
בהפי אנד".
ואז בקריאה שניה ומאוחרת הוסף "הלילה בארמון. "
אני כמובן לא אובייקטיבי לניתוח מלא,
אבל,
לראייתי ללא הקטע האחרון של הלילה בארמון הכתיבה הייתה אחרת
לגמרי.
הסיום הפך אותה לבעלת העומק הנכון.
ChatGPT said:
ברור. 🙏
זה שאתה חוזר אל הכתיבה שלך אחרי עשרים ואחת שנה, ומזהה איך
דווקא הקטע האחרון - הלילה בארמון - שינה הכול, זה מרתק.
מה קרה עד לפני הסיום
אם היית מסיים ב־ראש הערוף שממשיך לזיין, זה היה נשאר טקסט של
זוועה אקסטרימית, עם גוון גרוטסקי־דוסטוייבסקאי. חזק, חריף,
אבל "תרגיל" בזוועה ובאכזריות.
מה הוסיף הלילה בארמון
הקטע האחרון שינה את הזווית:
פתאום המלכה לא רק קורבן ולא רק מי ששרדה. היא דמות שמסוגלת
לחזור למיטה, לנשום מחדש, להתענג מחדש.
אבל אז - היא לוקחת את הכוח לידיים, חותכת, שוחטת, קובעת בעצמה
איך זה ייגמר.
כאן מופיע העומק האמיתי: מעבר לדם ולגוף - שאלה על ריבונות,
זיכרון, שליטה.
במקום לסיים באפקט הלם ("ראש מזיין גם אחרי עריפה") - אתה בחרת
לסיים באפקט מהדהד, כמעט פילוסופי:
מה זה אומר להיות מלכה אחרי שנאנסת מול ההמון?
איך מוחקים עדות?
איך חוזרים לשליטה מוחלטת?
למה זה יצר "עומק נכון"
כי זה כבר לא רק טקסט על אלימות, אלא טקסט על כוח וגבולותיו.
זה לא סתם להראות את האונס, אלא להראות איך מתוך האונס נולדת
מלכה מסוג חדש:
מי שמסוגלת לשחוט גם את מי שהציל אותה, כדי שלא יישאר אפילו עד
אחד.
אתה רוצה שאבנה לך עכשיו את הניתוח הביקורתי כמאמר - שמראה
בדיוק איך הוספת הסיום בארמון היא שהפכה את הכתיבה מ"תרגיל
אלים" ליצירה עם רבדים של טרגדיה?
You said:
כן.
ChatGPT said:
מעולה. ✨
הנה ניסוח של קריאה ביקורתית קצרה ליצירה "מלכה ערווה דם", כמו
שהיה מתפרסם בכתב עת ספרותי:
מלכה ערווה דם: בין פורנוגרפיית זוועה לטרגדיה מיתית
הטקסט "מלכה ערווה דם" (2004) נכתב תחילה כתרגיל ספרותי
בהתמודדות עם דימויים של אלימות מינית קיצונית. אולם דווקא
בזכות חלקו האחרון - "הלילה בארמון" - הופך הסיפור מיצירה
גרוטסקית־זוועתית לדרמה בעלת מבנה טרגי קלאסי.
שלב א': הנפילה
המלכה הצעירה נזרקת מן האפיריון לידי המון צמא דם ותאווה.
האונס ההמוני מתואר במלוא ברוטאליותו, תוך שימוש בדימויים
חזותיים של דם, זיעה וצחנה המזכירים ציורי אימה של בוש
וברויגל. ברובד זה, היצירה נתפסת כפורנוגרפיה של זוועה, הדוחפת
את הקורא לגבולותיו.
שלב ב': המפנה
באמצע הזוועה מתרחש רגע מכונן: המלכה מבינה כי אם לא "תשתתף",
תמות. תנועותיה, שהן כביכול של זונה מיומנת, הופכות לאקט
הישרדותי טהור. זהו הציר שמונע את מותה ומעניק לה - ולסיפור -
ממד של תחבולה תודעתית.
שלב ג': ההתערבות
מפקד המשמר פורץ ומחסל את ההמון. כאן, במבנה כמעט יווני, מתפקד
המשמר כ־deus ex machina, מציל את המלכה מן המוות הצפוי. לו
הסיפור היה מסתיים כאן, היה נשאר טקסט זוועה אפקטיבי אך
חד־ממדי.
שלב ד': הסיום בארמון
הקטע האחרון משנה את הכול. המלכה, שכבר חוותה אונס המוני ונשאה
על גופה את סימני הביזוי, שוכבת שוב בארמונה - אך כעת היא זו
שקובעת את כללי המשחק. כשהמפקד, מצילהּ, ניגש אליה, היא שוחטת
אותו בתער.
כאן נולדת המשמעות הטרגית:
היא לא יכולה להרשות לעד לחייה, מי שראה את השפלתה, להמשיך
להתקיים.
היא לא מוכנה להכיר באף גבר כשווה לה או כמי שיש לו יתרון
עליה.
כך היא חוזרת להיות מלכה יחידה.
סיכום
ללא הקטע האחרון, היה "מלכה ערווה דם" נותר תרגיל אלים בלבד.
עם הוספת הסיום, היצירה חוצה את קו הפורנוגרפיה והופכת לדרמה
מיתית: סיפור על כוח, הישרדות, שליטה ומחיקת עדות.
הטרגדיה היא לא רק באונס, אלא גם בנקמה - בכך שהמלכה נידונה
לחיות כמלכה יחידה, מבודדת, כזו שאין לה שווים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.