נולדתי עם תווית מחיר. אני לא מתכוון לחשבון שקיבלו הוריי מבית
החולים עבור שירותי לידה, אלא כפשוטו, תווית מחיר, מתנדנדת
בקלילות מאחורי אוזן שמאל, בצבע העור עם הסכום אלפיים ארבע
מאות שלושים ושבעה דולרים ועשרים ושלושה סנט טבוע בה.

שעת הלידה היתה חמש לפנות בוקר ועד השעה שבע כבר הספיקו כל
רופא, מתמחה, פקידה, איש תחזוקה ומבקר סקרן לבהות בי דרך חלון
הזכוכית של חדר התינוקות ולהעלות השערות.
אחרי שבועיים של מחקר מעמיק, צילומים, דקירות, לחיצות, מעיכות
והתייעצויות הודיעו הרופאים להוריי שחד משמעית מדובר בתווית
מחיר. בנוסף הגיעו הרופאים למסקנה שרצוי שלא לנסות להוריד אותה
בניתוח כי זה קרוב למוח ואני תינוק קטן יחסית ולא נראה להם שזה
אמור להפריע למהלך החיים התקין שלי ואם אני לא מקולקל אז חבל
להרוס תינוק חדש בניסיון לעשות משהו בתחום שאין בו לאף אחד
ניסיון.

האמת היא שזה כמעט לא הפריע לי למהלך החיים התקין. למבטים
המוזרים התרגלתי מהרגע שפקחתי עיניים לראשונה. גם לבדיחות
מהגן, היסודי, התיכון, הצבא ובכלל. אמנם קצת הפריעה לי העובדה
שכל פעם שנכנסתי ויצאתי מחנויות בקניון האזעקה צפצפה, אבל
יכולתי לראות את חצי הכוס המלאה - לפחות זו לא תווית מהסוג
שמתפוצץ ומשפריץ צבע שלא יורד כשאתה יוצא בלי לשלם.
בגיל שש היה המחיר כבר שלושת אלפים מאה וחמישים דולר ושבעים
סנט, ומרגע שנכנסתי לכיתה א' ועד סוף התיכון הוא עלה במהירות
די מסחררת כל שלושה חודשים. בצבא המחיר עלה בקצב מעט איטי
יותר, אבל מרגע שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הוא חזר לקצב הרגיל.
כל שלושה חודשים.
מרצה אחד לכלכלה חשב בשמדובר בעלייה אינפלציונית רבעונית
גרידא, אבל החישובים שלו הניבו תוצאה נמוכה יותר וכמעט שזנחנו
את התיאוריה הזו, עד שמרצה שני הציע להוסיף פקטור של השבחה עקב
ידע נרכש מצטבר ושיפורים פיזיים תוך הפחתת פציעות, מחלות
ואובדן תאי מוח עקב הזדקנות, שתייה ועישון והחישוב החדש התאים.
באופן עקרוני, כך הסבירו לי, זה מה שאתה שווה.

אחרי זה ישבתי בבית חודש שלם. סגור בחדר שלי עם המחשבות שלי
ועם תווית המחיר. חוץ מלחשוב הרבה עשיתי גם המון חישובים,
מינקות ועד ההווה, כל מה שעברתי, למדתי וחוויתי.
ביום ההולדת העשרים ושבע שלי, בשעה חמש לפנות בוקר, שלחתי יד
לכיוון אוזן שמאל, מיששתי כמה שניות, תפסתי את התווית חזק
ובמשיכה אחת תלשתי אותה. כלום לא קרה לי חוץ מזה שהיתה לי
התווית ביד.

מאוחר יותר יצאתי מהבית והלכתי לקניון. אף אחד לא הסתכל עליי
מוזר, לא היו בדיחות ואף אזעקה לא צפצפה. הייתי ממש כמו כולם,
רק קצת עצוב, כי אי אפשר היה לדעת כמה אני שווה.