נולדת. קטן, חיוור, טיפה מתפתל, תופס אצבעות, גם זה רק מתוך
רפלקס.
היום אתה החבר הכי טוב שלי. אני יכולה לדבר איתך על הכול.
אתה מקשיב, בלי תנאים.
אני אוהבת אותך כי אתה נקי, לא מודע לזוהמה שהעולם הזה
מייצר...
אתה תמיד שותק... אפילו לא בוכה... לא מתלונן.
מקשיב בלי לעצור אותי באמצע, הכי הרבה, שולח איזה חיוך כובש
שאוטומטית משפר לי את המצב רוח.
המשחקים איתך הם הכי מהנים - אתה לא מרמה אף פעם...
המשחקים שאתה בוחר, אי אפשר לרמות בהם...

אני רואה אותך מרחוק, גוף קטן, סוחב קופסת קרטון ענקית עד
אליי...
מתחבא בפנים. "יותמי? איפה אתה?" אתה קופץ מהקופסא.
צרור תלתלים צהוב, בדיוק כמו שהיה לי... חיוך רחב ובו מעט
שיניים...
עיניים מבריקות.
אתה כל כך מאושר.
אתה קופץ, צורח גיבובי מילים שלוקח קצת זמן להבין, בסוף
מתרגלים.

אני מקריאה לך את "איה פלוטו", אתה כל כך אוהב את הספר הזה...
אני מתחילה את המשפט, את ההברה האחרונה אתה משלים...
"פלוטו כלבלב מקיבוץ מגי.." "דו!"
"יש לו הכול, מרק ו.." "עצם!"
בדרך, אתה מוסיף הערות, אני אומרת "כל הכבוד יותמי!"
ואתה מאושר... מסתכל עליי, מחייך ואני נמסה...
כל פעם שאתה אומר משהו חמוד אני מתקרבת אלייך, מרימה אותך
לאוויר,
מנשקת לך את הצוואר ומחבקת אותך חזק,
הלוואי והייתי יכולה להראות לך כמה אני אוהבת אותך...

מדי פעם אני ואמא מדברות, היא מספרת על הספה הישנה בבית שלכם,
איפה שישנתי כששמרתי עלייך...
אתה עובר שם כל יום, קורא לי... "שיר, בואו..."
הלב שלי נשבר כשאני שומעת את זה.
אני משתדלת להיות איתך כמה שאני יכולה...
להריח אותך, לשחק איתך, לצחוק איתך,
לריב איתך שעות עד שאתה מסכים להיכנס לאמבטיה...
ממך אני מוכנה לסבול הכול, אין אף בן אדם אחר
שאני ארשה לו לפורר לי לחם לשיער או למרוח לי גבינה על
הפנים...

יוצא לי לחשוב כל יום, על מה יקרה אם תעלם לי מהחיים...
אם יקרה לך משהו...
אני לא אוכל להמשיך לחיות.
אני אוהבת אותך כל כך... אתה כמעט הכול בשבילי.

יותמי, בקרוב אתה תהיה בן שנתיים,
אתה לא מסוגל להבין את מה שאני כותבת פה,
אני מבינה. אני סוגרת מעגל.
אתה תמיד תישאר התינוק שלי,
הידיים שלנו תמיד יהיו אותו הדבר, עם "גומות תינוק".


(למרות שאני לא בטוחה בקטע הזה, הוא מוקדש בכל כך הרבה אהבה,
לתינוק שלי.)