מעשה ברבי טרפון שהיה מסתגף במערה ליד צפת, ניזון מחרובים ומי
טל והוגה בתורה יומם וליל. חמורה הייתה סגפנותו של רבי טרפון,
מעולם לא ידע אישה, לא שתה יין ולא לבש מלבוש מלבד שק. ובאותם
הימים היה האשמדאי יושב לו בבור הסיד אשר לו בהר שעיר, מתכן
תוכניות וחורש מזימות. ראה האשמדאי את רבי טרפון וקרא לאלוהים:
"מניין הצדיק הלזה? הנהו ישיבה-בוחייר! פרסן מין תוחעעס! בחייו
לא עמד מול פיתוי! בחנהו ותיווכח!" ונענה לו האלוהים הן.
וישלח את האשמדאי בפתח המערה, את השדים ובני הלילין לעשות
הילולה גדולה, לרקוד על הבמות לעגל הזהב ולאונן באש ולחולל
באוב ולשכב משכב דודים ולשפוך זרע לשווא ולהקטיר קטורת לאשרה
ובולי קרטון לבעל וכל העת היו ניגרים בפתח המערה דם וזרע ויין,
וקולות ההילולה גדולים, ובנות הלילין מזמינות מאוד מאוד. אך לא
התפתה רבי טרפון.
ראה האשמדאי כי עומד רבי טרפון בפני בנות הלילין וישלח אליו בת
קול, חציה אדם חציה מלאך, מן הפמלייה אשר לסמאל בהר חרמון.
ובעוד היה הרבי מסתגר מפני הזימה בתוך המערה והנה הבחין
במלאכית התועה ביער, ומראה כמראה השכינה עצמה, עורה בוהק כעין
הנחושת והיא עדוייה עדיים רבים וכותונתה משתפלת ברוח כהשתפל
הסמבטיון מן המדבר. עיניה ממיסות הרים, קו חמוקיה משבר גאיות
ושדיה פאר מלאכת הבריאה, נשגבים מכל ברוא-אל הולך על ארץ.
ונפשה כה טהורה הייתה, שסביב כפות רגליה זהר מעגל רחב שבו
התייראו השדים מלדרוך ומיאנו השרצים לעקוץ. אך לא התפתה לה רבי
טרפון. והיה משנן את מ"ב שמותיו של האלוהים, סותם אזניו ועוצם
את עיניו, ולא דבק רבב בתפילותיו ולא קילל שם אלוהים בליבו.
וכך לא מש האלוהים מליבו, גם לא כששלח האשמדאי את טבחיו לעשות
סעודת בשר מול המערה. לא כשניגע את הרב עצמו בצרעת ושחין
ואבעבועות רוח. לא כששלח שד בדמות אימו להפציר בו ולא כששלח את
כל מלאכי השמד והחבלה מכל רחבי האצילות השמאלית שיעשו בפניו
פרצופים מפחידים להטיל מורא בלבבו. כי צדיק היה רבי טרפון
ובטוח באמונתו.
אך מדבר אחד נרעד ליבו, בל יפגעו השדים במלאכית התועה יחפה
ביער.

והשנים עברו, וככל שהתעקש האשמדאי כך נאטם ליבו של הרבי, עד
שהרגיש את תוכו מתאבן ומת ודמות המלאכית דוהה יותר ויותר, עד
שנהייתה שקופה כמעט כאוויר עצמו. וכאשר החלו עיני המלאכית
להתנדף כמעט לגמרי באותו מבט משמים ומלא צער, אז הביט בה הרב
מבעד להררי הספרים וקליפות החרובים דרך פתח מערתו, וערגה נפשו
אליה עד כלות הנשימה. אז כפר רבי טרפון באלוהיו, וקילל בליבו,
וירק בטלית ובעט במזוזה ורץ אל המלאכית הדהוייה, שיופיה היה
עכשיו טרגי מתמיד, ונישק אותה חזק נשיקה שהתפלל לה שנים. והיא
החזיקה בידו וליטפה את ראשו ובאותן עיניים מדהימות הסתכלה ישר
לתוך עיניו ואמרה לו שבאמת היא אוהבת נורא ולא הפסיקה לאהוב
אותו כל השנים האלה, רק אותו, אבל עכשיו היא כבר לא יכולה
להישאר, כי כל השדים והתועבות פה גורמים לה לדהות וחוץ מזה היא
פציפסטית, אז היא עוברת לגור בהודו לצלם שם סרט, ואז אולי
להשתתף באיזה מחקר על צבי ים באוקיינוס ההודי, ושאולי בא לו
לבוא איתה?
אבל הוא כבר לא יכל. כי הייתה לו מחוייבות, והוא לא ידפוק ככה
את חברים שלו בפלוגה, וזין! זה לא מוסרי ככה לעזוב הכל פתאום
ובכלל המשטרה הצבאית תרדוף אותו, אז הוא חזר כמו כלב לשמור
שמונה שמונה במחסום, כוסאומו! ובפטרול וביזומות ובמארב
ובשביזות! ולקרוא ספרי אגדות שמחלקים לו חסידי ברסלב אנטי
ציונים, ולשמור על מדגרות של מתנחלים פשיסטים בקראוונים
דולפים, והוא גם חטף סוף סבב והיה שבוז מת ובלי אמונה בכלום,
והרגיש ריק ומיואש. ורק המלאכית שלו תפסה שיזוף טוב טוב בגואה,
ובטח גם איזה חבר צרפתי, אחד שכל החיים שלו רק זיין והקטיר
ג'ויינטים וגאנג'ה ובחיים שלו לא אכל חרוב, כוס אמק.