אני זוכר שראיתי חצי חיוך מרושע, כזה עם שפתיים מעט עקומות בצד
ימין, שתי שניות לפני שהחדר הפך לאדום ואז נעלם. ראיתי חיוכים
דומים לזה מביטים בי כמה פעמים בחיים מהראי, אבל הפעם לא היה
מולי ראי לפני החושך. הפעם אלו היו השפתיים של סיון.

לא משנה לי מה יספרו לכם, להתעורר בשלולית דם של עצמך עם
גולגולת קצת מעוכה זו לא חוויה שמוסיפה לאופי, זה סתם כואב.
כשאתה שוכב על הצד על הרצפה יש לך נקודת מבט שונה על העולם,
בתנאי שאין לך דם בעיניים שמעוור אותך. הרגשתי בד רטוב שמועבר
על העיניים שלי, משפשף מהן באכזריות את הדם. כשהצלחתי לפקוח
אותן ראיתי שהיא עדיין עומדת שם.

כשזה היה החיוך שלי הוא בדרך כלל היה בא פעמיים. פעם אחת לפני
ופעם אחת אחרי שכבר הכל נגמר. הייתי מבקש סליחה שנייה והולך
לשירותים, מסדר את השיער, שוטף את הפנים, בודק שהבגדים יושבים
יפה, מביט בעצמי ומחייך את חצי החיוך המרושע. חמש דקות אחר כך
הייתי שוב מביט בי בראי ומחייך ככה. הבעיה עכשיו היתה שלא
זכרתי את חמש הדקות.
סיון הסתכלה בי במבט בוחן. היא ידעה. יכולתי לראות לה בעיניים
שהיא יודעת מה היה קורה בחמש הדקות האלו ויותר מזה, יכולתי
לראות לה בעיניים שהיא מתכוונת להזכיר לי. "אני יודעת שאתה
יכול לראות בעיניים שלי שאני יודעת. אתה גם רואה שאני מתכוונת
להזכיר לך. יותר מזה, אני בטוחה שמעכשיו לא תשכח". חשבתי לעצמי
שאני אמור להיות די מפוחד מהעובדה שבחורה שיצאתי איתה חודש
פותחת לי את הראש בכוונה ורק אחר כך מאיימת, אבל למען האמת,
הייתי סקרן.
סיון התחילה לפתוח את הכפתורים של החולצה שלה. לאט ובשקט,
כפתור אחרי כפתור. לא הבנתי את המשחק הזה וכמעט שרציתי להסביר
לה את הבעיה האנטומית שלי להגיב אליה פיסית בהתחשב בעובדה
שאיבדתי כמות דם לא מבוטלת דרך החור בראש, אבל משהו בסיטואציה
לא צלצל לי מינית. סיון הצביעה על השד השמאלי שלה, סנטימטר
וחצי מעל לפטמה. באמת שלא היה לי שום מושג למה היא מתכוונת.
עכשיו היא התעצבנה. היא צעדה לכיוון הספה, לקחה את התיק שלה
ופתחה אותו. המוח שלי התחיל לטוס על פני ידע שנצבר במהלך שנים
של צפייה בסרטי מתח. אקדח? סכין יפני? ניסיתי לחשוב על אילו
חלקי גוף אני אהיה מוכן לוותר בתהליך משא ומתן בשביל להציל
אחרים, אבל סיון הוציאה מעטפה צהובה מקומטת של קודאק ושלפה
ממנה חבילה של תמונות. אולי חתכי נייר?  אחת אחרי השניה היא
דחפה לי עשרים ומשהו תמונות מול העיניים. כבר אחרי שמונה
פרצופים בפיניש מט נזכרתי בחמש הדקות.

יכולתי להגיד לה שאני יודע שהייתי חרא בן-אדם, שמגיע לי שישברו
לי את הלב כמו ששברתי לכל אחת מהן, כמו שעשיתי לחברה שלה
מתמונה מספר שמונה ושאני נשבע שאני לא אעשה את זה יותר לעולם,
אבל כל מה שיצא לי מהפה זה: "הלב בכלל נמצא באמצע, הוא רק נטוי
לצד שמאל." סיון סידרה את השיער שלה, סגרה את החולצה ויישרה
אותה יפה, חייכה חצי חיוך מרושע ושברה לי אגרטל על הראש.

היום, כשסיון מאושפזת כבר שנתיים באברבאנל, אפילו לא נשארה לי
צלקת שאפשר לראות בלי לגלח לי את השיער, אבל בחמש הדקות שבין
חצי החיוך המרושע הראשון שלי לשני יש לי כאב ראש רצחני.

אגרטל אני אף פעם לא אחזיק בבית. אחרי אחד - לא לוקחים סיכון.