זו היד המשותקת שכל כך רוצה לגעת,
אלו השפתיים האילמות שרוצות לדבר,
זו העין שרואה אותך שוב ושוב כל פעם,
זו אותה הרגשה שמשאירה אותי ער.

זו אותה אהבה שלא נותנת מנוח,
אתה לצידי עם הריח הכל כך מוכר,
עם החום שגורם לי טוב ושקט
עם המילים שאתה אומר
ואני לא עושה דבר.

זו אותה סערה שיש בכעס,
זו אותה התרגשות של פעם ראשונה,
זה אותו הכאב כשאתה הולך ממני,
הגעגוע, הפחד וחוסר ההבנה.

הנה אנחנו שוב ביחד,
מכונסים אחד עם השני,
ואין יותר מקום לפחד
וההתרגשות ששוב אוחזת בי.

בליל של תחושות הלילה אני כותב,
כשאתה בבוקר הלכת,
ומתי אראה אותך שוב?
מתי תנשק כמו שנישקת?

מתי יפסיקו מכאוביו של הגוף,
מתי אתעורר שוב אל בוקר של יום,
מתי חיוך ילווה אותנו יחד,
מתי, רק מתי, תחבקני בחלום?