שמעתי את תיפוף הרגליים הקטנות על רצפת הקרמיקה שאני בעצמי
בחרתי,
אז נפתחה דלת חדרנו בשקט וגוף קטן נחת על מיטתנו.
הוא נכנס בינינו והתכרבל. שרשרת האירועים ברורה מראש.
לאחר כמה דקות הוא משתעמם,
מטפס על אביו ולוקח את השלט מהשידה.
מדליק את הטלוויזיה על הערוץ האהוב עליו ומנמיך את הווליום.
אז הוא לאט לאט מתכרבל לכיוון שלי מחכה שאני אתעורר ואחבק
אותו.
המנהג הזה נמשך עד שהוא הגיע לגיל 6 ונולדה אחותו הקטנה.
אני עדיין זוכרת כיצד הוא לימד אותה את אותו מנהג וויתר על
מקומו.
הייתי מוקסמת מגדילתו מילד צעיר הפך לנער.
איך אוכל לשכוח את הנערה הראשונה שהביא הביתה,
ביישנית וקטנה אשר ידעה שהיא נמצאת תחת עיניים בוחנות.
את הריבים הבלתי נמנעים עם אביו.
שכמו כל בן היה דומה לאביו עד כדי כך שהריבים לכמעט פירוק שלום
בית.
את התיכון סיים תלמיד בינוני אך מאושר, הפך למורעל אמיתי היה
רץ עם תיק גב מלא אבנים כמו כל אותם אוהבי סירות.
אני עוד זוכרת את היום בו צולמה התמונה המונחת על שולחני,
סיום טירונות הוא ואביו סוף סוף מחייכים יחדיו.
כן, כך עם הגיוס נעלמו הריבים.
לאחר הצבא פנה הוא ללימודים אקדמאיים,
שוב חזרו הריבים אשר נרגעו רק כאשר סיים את התואר בהצטיינות .

אני מסתכלת עכשיו על כל השורות שכתבתי והקראתי,
זוהי ברכה מוזרה למדי.
אבל בני שלי ביום חתונתך אלו נראו לי הדברים הפשוטים ביותר
והמתאימים ביותר להגיד, כי אלו בדיוק החוויות העומדות בפניך.

בני שלי אתה אינך קיים, אני אפילו לא יודעת מי יהיה אביך אבל
כל מה שאני יכולה להגיד הוא שתהיה נאהב. אולי יום אחד אני אראה
לך את זה.