-"2 פינגווינים ישבו על חוט חשמל! אני נשבע לך"
"אתה משוגע"
-"נו אני לא עובד עלייך, 2 פינגווינים. לא יותר - ולא פחות,
בדיוק 2"
"הם בטח היו מאוהבים מעל הראש אם הם הרשו לעצמם לשבת על חוט
חשמל"
-"אני גם חושב שהם היו ממש מאוהבים"
זה היה בשישי בבוקר, הרוח נגעה בקצוות לחיי, מוסיקה שהתנגנה
במכונית-יד-שניה, שיר אהבה ישן שמתנגן כבר שנים בגלגל"צ. אבל
גלעד ראה 2 פינגווינים יושבים על גג העולם, חוט חשמל. תמיד
ידעתי שיש בו קצת טירוף לא מוגדר שכזה. בגלל זה אני אוהבת
אותו. הוא תמים. וגם קצת שכחן.
-"נו, את לא מאמינה לי?"
"אני מאמינה לך"
-"באמת שראיתי!"
"נו, אני יודעת"
והנחתי את הראש שלי על ברכיו, עצרנו במקום הזה, בו הוא ראה 2
פינגווינים יושבים על חוט חשמל ומדברים ברומו של עולם. שדה
ירוק נרחב, ואויר צח שבקושי אפשר למצוא במקום הזה שנקרא לו
השרון. מהמקומות האלה, שיש אוירה טבעית של טבע אירופאי, עם
ציוץ ציפורים ועם רשרוש חרגולים. יצאנו מהמכונית כדי להכניס
לריאותינו קצת מן האוויר הטוב הזה, ואני מנסה לנשק אותו.
-"די ליאת", הוא מזיז אותי בתנועה רכה עם ידו.
"אם 2 פינגווינים ישבו על חוט חשמל מאוהבים, גם אנחנו יכולים"
מכונית חלפה לה על פנינו במהירות של 90- אולי 100 קמ"ש, והעיפה
את תלתליי הג'ינג'יים על פניי. גלעד מיהר לסדר אותם במקום
שלהם, בתנועה העדינה שיש רק לו, ואני הרגשתי נאהבת. השעה כבר
11 וחצי, ואני ידעתי שאם לא נמשיך עכשיו בדרך אנחנו נאחר
לארוחה אצל ההורים של גלעד. אבל לא אמרתי כלום, רציתי להשאר עם
גלעד עוד קצת במקום הנפלא הזה שנקרא כביש נטוש. אני וגלעד,
מגיל 3 מכירים- בגן של רחלי. ההורים שלנו חברים עוד מאז שהיו
חברים ברומניה, ואנחנו גדלנו להיות החברים הכי טובים. כשהיינו
בני 17, בסוף י"א היה לנו קטע של חצי שנה, עד אמצע י"ב, וקראנו
לעצמנו חברים, במובן הרומנטי. כשנפרדנו החלטנו שנשאר חברים הכי
טובים, ובאמת נשארנו. עכשיו אנחנו בני 24 ולגלעד יש חברה, אני
אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו, אבל אני לא מוכנה לאבד אותו. לכן
נשארתי בקשר טוב איתו, כמו שהיינו פעם, בלי לממש את האהבה שלי
אליו.
-"את זוכרת, את הקיץ לפני שנתיים שנסענו לגרמניה?"
"בטח"
-"זה היה בדיוק ככה, זה מרגיש כאילו זה אז לא? עם כל הירוק
מסביב, והרוח והאווירה... יודעת למה אני מתכוון?"
"כן, אתה צודק... איך אני מתגעגעת לגרמניה... בא לי לחזור לשם.
זוכר את האכסנייה שהיתה לנו שם? איזה צחוקים היה, עם המבטא של
המארחים... מזל שידעת קצת גרמנית... אם לא, אני לא יודעת איך
היינו מסתדרים"
גלעד מחקה את המארח מדבר באנגלית עם מבטא גרמני כבד ושנינו
צוחקים, אבל מה צוחקים - מתפקעים. זמנים טובים, היו לנו אז
לפני שנתיים. בגרמניה.
השיר מתחלף לו בגלגל"צ ואנחנו שומעים אותו מבחוץ במעומעם. זה
שיר שאני וגלעד גדלנו עליו וגלעד מתחיל לשיר אותו, יש לו קול
נעים לאוזן, ותמיד אהבתי אותו בשל כך. אני מצטרפת לשיר והורסת
את התחושה הנעימה של הקול של גלעד. מתחילים לזייף פה ושם,
והשיר מתחיל להיות קופצני ושנינו רוקדים, באמצע הכביש, שאף
מכונית לא עוברת בו, פשוט רוקדים. ואני מרגישה את כפות ידיו של
גלעד נוגעות בידיי, ואני מרגישה שלמות. שלמות, ורק שלמות.
לגלעד יש עיניים בצבע ירוק-דבש, והם נוצצות כל הזמן, ומאירות
את פניו השזופים. השיר מנגן את תוויו האחרונים, וגלעד מציץ
בשעון.
-"שיט, ליאת, כבר 12 - אנחנו חייבים לזוז"
נגררת אחריו לאוטו וסוגרת אחריי את הדלת. נפרדת מהנוף המקסים
שהזכיר לי את גרמניה, ובגלגל"צ החדשות. מחלף פולג עמוס מאוד,
אומר קול שבוקע מתוך הרדיו. אז אולי כדאי שניסע דרך דרורים,
אני מציעה.
-"אנחנו כל כך נאחר...", הוא אומר לי בקול של ייאוש. "אולי
כדאי שנצלצל אליהם ונגיד שנאחר, שלא יחכו", הוא מוסיף. גלעד
אוהב מאוד את ההורים שלו, וחבל לו שנאחר, הוא כבר הרבה זמן לא
ראה אותם עם כל המבחנים של הסמסטר שיש לו עכשיו. גלעד לומד
רפואה. ואני, אני מקשטת לו את הדירה עם עבודות האמנות שאני
מכינה לי בבצלאל. הפכים שלמים אנחנו, אבל אני אוהבת אותו מאוד.
הוא מחייג את המספר של אבא שלו, מספר 3 בחיוג מקוצר.
-"הלו אבא?"
--"כן, מה נשמע גלעד? אנחנו כבר מחכים, אמא הכינה קציצות שאתה
אוהב"
-"כן אבא, אנחנו, טיפה נאחר. יש פקק עכשיו בפולג אז אנחנו
לוקחים דרך דרורים. יקח איזה כמה זמן עד לחדרה עם התנועה פה"
--"טוב, בסדר... תגיד, ליאת איתך נכון?"
-"כן"
"היי צביקה", אני מצטרפת לשיחה בספיקר.
--"ליאתוש! הרבה זמן לא ראינו אותך! ההורים שלך גם באים, את
יודעת?"
"כן, הם אמרו לי"
--"טוב, אז עוד שעה אתם פה? פחות או יותר?" ואנחנו שומעים את
דבורה ברקע קוראת לצביקה לטעום מהמרק.
-"כן, משהו כזה"... גלעד עונה.
--"אוקיי, אז נתראה. אני פשוט צריך לנתק, אישתי פה קוראת לי."
"ביי"
--"לרבדרה", וצביקה מנתק. 'לרבדרה' זה ביי ברומנית.
עברנו את מחלף דרור, ואנחנו נוסעים לכיוון חדרה. אני מאכילה את
גלעד תותים לבנים שלקחנו לפני שיצאנו מהעץ של השכנים, ואנחנו
צוחקים על הפרסומות המטומטמות שיש בגלגל"צ.
-"את זוכרת את הפרסומות האיכותיות שהיו פעם?"
"בטח! למשל, הפרסומת של שוקולית... או הפרסומת הראשונה של
שוש"
"כן, נכון. אלו היו פרסומות. עכשיו אני פשוט בוכה כל פעם מחדש
כשאני שומע את הפרסומת של AIG."
מאחורינו נוסעת משאית עם עגבניות. כמה שאני שונאת משאיות, הם
פשוט קללה. קללה, אני אומרת. ומאחורי המשאית נוסעת מכונית
כחולה, שמשום מה, נראית כאילו היא ממש ממהרת לאיזה שהוא מקום.
גלעד ואני בכלל לא שמים לב. גלעד, הוא, אוכל תותים. המכונית
רוצה לעקוף את המשאית, והיא - בכלל לא יודעת שבעצם, מלפני
המשאית יש מכונית אדומה-יד-שניה, שבפנים יושב גלעד, ואנחנו
שומעים גלגל"צ. החבר הכי טוב שלי, שאני, כל-כך כל-כך אוהבת.
גלעד לועס בפיו את התות האחרון שבקופסת הפלסטיק שהבאנו מהבית,
ואין לו זמן אפילו לסטות לצד השני כשהמכונית הכחולה, עם הערס
המטומטם שבתוכה עוקפת. וגלעד בלי חגורה, כי הוא כזה, פשוט כזה,
שכחן.

השעה 1, ובגלגל"צ שוב יש חדשות. הקריינית אומרת שהיתה תאונה
בכביש 4 ושיש הרוגים, ומבקשת, שניסע בזהירות.
ואני חושבת, שאם רק, אם רק,
היתה את הפרסומת בגלגל"צ, שמבקשת מהנוסעים, ומזכירה להם, לחגור
חגורות- כי- "מדליק מי שמקליק ראשון"; אז אולי, אולי, הייתי
מצליחה לנשק את גלעד, ואולי גם יכולתי
להגיד לו, שאני
אוהבת,
אותו.