סופרמן נדלק. המוסיקה, האורות, האנשים, הכל השפיע ביחד.
הבאסים, הטראנס. סופרמן רוקד טראנס! כולם מסביבו מאושרים, נעים
לפי איזשהו קצב פנימי שמשתלב עם המוסיקה, והם לא מודעים לזה
שסופרמן, סופרמן בכבודו ובעצמו, רוקד איתם בטראנס. בטראנס,
בפצצות! לא פצצות של לבנון, לא מטען הצד שהרג את מני, אלא
פצצות של לילה, שגורמות לך לאבד את עצמך ולהשתלב, להתמזג בקצב
הסוחף של הבאסים. סופרמן היה מאושר, עלה על הבמה והמשיך
להשתולל. כל הלילה רקד, רואה את כולם צבועים וזוהרים באולטרה.
איזה חיוך היה לו לסופרמן! חיוך שגורם לכל מי שסביבו לחייך גם
כן, חיוך שהדביק שלושת אלפים רוקדים, שלא יכלו להפסיק להסתכל
על סופרמן. ולחייך.
סופרמן המשיך לרקוד. מדי כמה דקות היתה מישהי עולה לבמה, נותנת
לו נשיקה ואולי גם בקבוק מים ויורדת בחזרה לרחבה. וסופרמן?
שותה ומחייך. מחייך, מבסוט עד השמיים! זה היה היום שלו, היום
הכי מאושר בחייו. וכולם ראו את זה, ולא נשארו אדישים. סופרמן
הניע את הידיים, אלפי ידיים נעו באוויר אחריו, מבט של סופרמן
היה מדליק מישהו עד לשמיים.
לאט לאט, השמיים התבהרו, וממזרח, השמש התחילה להאיר את גואה.
קרן, ועוד קרן, ועוד שביב אור, והנה המוסיקה עולה ומתגברת,
עולה ומתחזקת, והבאסים כבר בשחקים, מטמטמים את החושים, משגעים
את השפויים, וכולם באקסטזה עם הטראנס!
השמים מופרדים מן המים, וכבר אפשר לראות קצת גלים. אנשים
רוקדים על החוף, אנרגיות של בוקר חדש. סופרמן עוד רוקד. לילה
שלם הוא כבר רוקד. בלי לאות, בלי הפסקה. הכי מאושר בעולם. הוא
כבר לא חושב על יוסי המ"מ שטחן איתו שמירות, לא על סהר שהתפוצץ
לו מול העיניים וגם לא על החיזבלון שחורר במארב האחרון שלו
בלבנון. רק על העתיד, ועל השמים הכחולים, הים השקט והאנשים
המאושרים שמסביבו.
יערה ניגשת אליו, אקסטה, היא שואלת אותו, סופרמן, הוא עונה.
אני סופרמן. העתיד כולו לפני ואני סופרמן. אני יערה, אמרה,
והמשיכה לרקוד לצידו. כמו פיה היא נראתה, רוקדת כמרחפת מעל פני
האדמה. סופרמן המשיך לחייך. איך יכול להיות טוב מזה. הפיה
חייכה אליו בחזרה וביחד הם הקפיצו שלושת אלפים איש. סופרמן
והפיה, גבוה מעל כולם, עם התלהבות ואנרגיה שלא שוכחת לרגע.
רוקדים עייפים באו להודות להם, הדיג'יי הפתיע ובאמצע הטראנס
הקדיש להם שיר, כל החוגגים בגואה הריעו להם. סופרמן, המאושר
מכולם, והפיה שלו, שנשלחה מלמעלה לשמור עליו.
השמש כבר באמצע השמיים. הפיה התעייפה והתישבה, וגם הסופרמן
יורד לאטו. המוסיקה כבר הפכה איטית וכבדה יותר ולאט לאט סופרמן
מאט את הקצב, יורד מן השמיים, מביט מסביבו, ועמית מתיישב ליד
הפיה שלו, משעין ראשו על כתפה.
יערה חייכה, בוא סופרמן, נלך לישון. |