כל מה שרציתי אי פעם הוא להתפרק, והבוקר, הבנתי את זה.
ההבנה תפסה באמצע נהיגה וכ"כ פחדתי להתנגש בעמודים
בגלל הדמעות שעירפלו את ראייתי.
זה הסביר לי כ"כ הרבה, למה חיי הם מה שהם, למה אני נאחזת כ"כ
חזק באנשים ובחפצים, ברגשות ובעלבונות שמזמן היו צריכים להישכח
ולהיעלם.
האין זה אירוני שרצונו החזק ביותר של האדם יביא אותו לעשות את
ההפך? כ"כ רציתי להתפרק שההשתקפות במראה כבר הפכה להיות
מטושטשת. וכאן איזשהו מכאניזם נכנס לפעולה, מכאניזם שמצאתי את
עצמי מצדיקה פעמים כה רבות בזמן שריגשותי חותרים תחתיו
ומפוררים אותי מבפנים.
שנאתי להיות חלשה, ובכל זאת הרצון להתפרק היה גדול...
אבל כשאני כותבת את השורות האלו, אני מוצאת את עצמי שואלת שאלה
חדשה: אני אולי רוצה להתפרק, אבל לא למות, אז מה זה בעצם
להתפרק?
והנה התובנה - להתפרק זה להרפות מהכאב, זה שרדף אותי שנים ולא
הבנתי למה, זה להניח לחלק מהדברים, במיוחד אלו שלא תרמו לי
דבר, זה לחבק את זיכרון אחי  ולומר לו סוף סוף שלום, על כל
הכאב הכרוך בכך, וזה להעז סוף סוף לפתוח את הרגשות שלי לעיני
הכל, ולהסתכן שמילותיהם לא יהיו אדיבות כפי שהייתי רוצה.
אם להתפרק פירושו לחיות כמו שבאמת הייתי רוצה, אז אולי מוטב
שיהיה ככה. לחתיכות הפאזל אליהן אהפוך אולי לא יהיו קצוות
חלקים, וכשאנסה להרכיב את עצמי מהתחלה אולי הן לא יתאימו כלל,
ויכול להיות שיהיו חתיכות חדשות שכלל לא יראו קשורות, אבל
בסופו של דבר, הכל יכנס, לא?