אלה היו ימים אחרונים של שפיות בשבילה. כמו טלויזיה מקולקלת
שכשדופקים עליה עוד רואים תמונה לשניה, ואז היא מפסיקה.
הירוק בעיניים שלה כבר התמלא כמעט לגמרי בזה. נשארה רק עוד
טיפה של שפיות, גם שם.
המציאות היתה מתרחקת ממנה לאט.
אם עד לפני כמה שבועות היא היתה מתעוררת בבוקר ומתחילה את
החיים שלה (טוב, גם אז זה לא היה חיים), עכשיו היא היתה
מתעוררת, אבל לא יודעת שהיא התעוררה. הכל היה כמו חלום בשבילה,
כשהיא יודעת שזה חלום, אבל לא מצליחה להתעורר. אולי גם לא
רוצה.
הדבר היחיד שקשר אותה למציאות היה הכלב שלה. לא רצתה לקרוא לו
בשם. היא אהבה אותו, וזה כנראה מה שחשוב. היתה לו בעיה של
קשקשים. לא הבינה איך זה קורה לכלב, אבל היתה. חוץ מזה, הוא
היה כלב טוב. היא לא היתה מדברת אליו, כי זה כלב, ובאמת, הוא
לא יבין, אבל היא באמת אהבה אותו. באמת.

הדיבורים של אמא שלה, שניסתה כל הזמן להגיע אליה, כבר מזמן
עברו מעליה, או מהצד. היא יכלה לשמוע אותה, היא הבינה את
המלים. זה לא שלא היה אכפת לה, אבל זה פשוט לא הגיע אליה. אמא
לקחה את זה אישית. היא לא הבינה מה היא עשתה לא בסדר. אבא
המשיך להגיד לה שזה ענין של כימיקלים במוח, אבל היא לא קיבלה
את זה. הילדה נעלמת לה. ילדה כל כך יפה. באמת. ובמקרה הזה האבא
צדק, זה באמת היה ענין של כימיקלים במוח. ענין של חוסר איזון.
מתמטיקה. אבל זה לא באמת משנה עכשיו. הוא יכל לראות את ההבזק
הראשון של אי שפיות כשהיא היתה בכתה ג'. בחורף של כתה ג' היא
היתה הולכת רק עם גופיות. היא אמרה שאם היא תלך עם מעיל, לא
יצמחו לה כנפיים. כי היא מלאך. ככה היא אמרה. לא הפריע לה שקר
לה. היא אמרה שבגיהנום יותר קר, וזה לא משפט אופיני לילדה בכתה
ג'. רצתה שיצמחו לה כנפיים. היא חלתה בשפעת והיתה שבוע בבית
חולים. אבל היא צדקה בקשר לכנפיים.
העובדת הסוציאלית בבית חולים שמעה את הסיפור שלה ונהייתה
עצובה. היא ידעה שאם זה ככה בכתה ג', זה רק יילך ויחמיר. הרבה
מטפלים חשבו ככה. אף אחד לא אמר את זה לאמא. אבא ידע את זה. גם
הוא לא אמר לאמא. אחותה הקטנה לוקחת את זה קשה. למרות שהיא
גדלה עם זה. כל פעם אחרי שהיא דיברה איתה, היא היתה הולכת לחדר
ובוכה. העצב יישאר בעיניים שלה תמיד. זה לא קל. באמת. כשאחות
גדולה מתנהגת ככה, במקום ללכת לקנות איתה נעליים, או משהו כזה.
היא היתה מסתגרת בחדר שלה, מלטפת את הכלב ומציירת אלפקות על
הקירות. אני באמת לא יודע למה אלפקות. היא דוקא הצליחה לבנות
חיים יפים משלה, האחות הקטנה. באמת כל הכבוד לה. היו לה חברות,
ציונים, נעליים. אבל היא היתה בוכה. רק כשהיא לבד. היתה חושבת
שלא הגיע לאחותה הגדולה לקבל את העיניים הירוקות, כשהיא תקועה
עם חומות. גם ככה היא לא שפויה, אז מה זה משנה. היא לא אהבה את
המחשבה הזאת, אבל היא חשבה על זה לפעמים. באמת. למרות שהעיניים
החומות שלה היו יותר יפות. עיניים עצובות זה הכי יפה.

למרות שהשפיות נפלה ממנה לאט, היא באמת ניסתה לאהוב את אחותה
הקטנה. היא היתה מחבקת אותה לפעמים. כשאמא היתה רואה אותן
מתחבקות, היא היתה אומרת לאבא שלפחות יש לה מישהי. אבל באמת
שהכלב היה הכי קרוב אליה.
לפסיכיאטרים היו טקסים קבועים: נכנסים, מדברים איתה, יוצאים,
מדברים עם ההורים, חוזרים, נותנים שמות למחלה ורושמים תרופות.
משם הם היו נוסעים, אמא שלה נהגה, היא מאחור ואבא שלה לצד אמא
שלה. הוא היה בחור טוב, האבא, אבל נהג רע. הם היו נוסעים לקחת
את התרופות ולאכול גלידה. הגלידה האהובה עליה היתה בטעם בננה.
בזה היא צדקה. היא חייכה כשהיא אכלה גלידה בננה. אם זה משנה,
כשהיא אכלה את זה, היא חשבה שהיא מאושרת.

היא לא סבלה. מסביבה כולם כן. הדבר היחיד שהפריע לה בכל זה היה
שאף אחד לא יודע מה זה המצב הזה. זה לא שהיא לא ניסתה להיות
איתם. היא ניסתה. לפחות בהתחלה. אבל לא הצליחה. לא יכלה להבין
מה אמא שלה רוצה, גם כשהיא שמעה אותה. לא הבינה למה אבא לא
מסביר לאמא שלה. היא חשבה שהוא מבין את זה. הכי היה קשה לה עם
האחות הקטנה. היה עצוב לה לשמוע אותה בוכה. היא בעצמה לא בכתה.
אמא כבר הפסיקה לבכות בגלל זה. אבא לא בכה אף פעם. הכלב היה
נובח כשהוא היה רוצה לאכול. באמת הכי פשוט להבין אותו. הוא גם
אהב אותה, נראה לי. פשוט הוא תמיד היה ישן רק בחדר שלה. אבל
אולי זה בגלל שהבכי של אחותה הקטנה הפריע לו לישון.
ברגעים האחרונים של השפיות שלה היא היתה שוכבת במיטה. הטלויזיה
תמיד דלוקה. זה באמת היה הדבר היחיד שענין אותה. והיא היתה
מתקלחת כל לילה. חוץ מזה, לאכול מדי פעם וללכת לשירותים, היא
באמת לא עשתה כלום. זה כל מה שהיא היתה צריכה.
כשהרגשתי שהניצוץ האחרון של שפיות עוזב אותה, הרגשתי הקלה,
משום מה. עכשיו לא יהיו יותר כתמים של אפור. באמת שהיה לי יותר
קל. הרגשתי טוב. אבל הקשקשים האלה, זה משהו נורא.