....כשהיא הודיעה לי שהיא ילדה אותו, הלכתי לבקר אותה בביה"ח,
ניכנסתי לחדר שלה, והיא הייתה ניראית כ"כ מאושרת. היא שאלה
אותי: "נו, מה את אומרת עליו?"  הסתכלתי עליו ואמרתי לה: "הוא
ממש חמוד", למרות שמבפנים חשבתי לעצמי: "איזה מיסכן שהוא נולד
לעולם, הוא לא יודע מה מצפה לו".  כל השלבים האלה שתינוק צריך
לעבור עד שהוא נהיה בן אדם לעצמו, איך שכל החיים יכריחו אותו
לעשות דברים ועוד יתנו לו הרגשה שהוא עושה הכל מרצונו.

אז תקשיב, תינוק קטן ומיסכן, החיים הם מתנה, אבל לא לימדו אותך
לא לקחת מתנות מאחרים? זה תמיד יעלה לך אח"כ ביוקר....
קודם כל ישלחו אותך לאיזה גן ילדים, שם תצטרך להסתדר לבד עם
כזה עולם אכזר של ילדים, מספיק שמשהו הכי קטן לא ניראה להם והם
יעשו עליך לינץ', גם אם תהיה הכי מושלם, להם אתה לא צריך
לדאוג, הם כבר ימצאו מה לא בסדר אצלך, ובבוקר, בצהריים, בערב,
ולקינוח, הם ילחצו לך על הכפתור האדום הזה.

אחרי שיסיימו להתעלל שם, יגיע השלב הבא. מכאן תתחיל את: "חוק
חינוך חובה", שלא כדאי לך לשאול עד מתי הוא נימשך.
כאן תעבור את שלב שטיפות המוח. הם, המורים, יכתיבו לך: מה טוב
בשבילך, מה רע בשבילך, מה כדאי לך, ומה הכי מתאים בשבילך... גם
אם נולדת להיות הצייר הכי מוכשר בעולם, הם עוד יעשו ממך
עורך-דין, שכל היום לא מבין למה לא טוב לו, ולמה הוא שונא ללכת
לעבודה. את כל זה הם יעשו בשבילך בהרגשה שאתה בחרת את הדרך
שלך, כאלו מוכשרים...
עם כל הרצון שלך להיות "ילד טוב" ולרצות את המורים, זה לא נגמר
כאן. יש לך גם את הילדים האחרים, את ההורים, והשד יודע את מי
עוד... ככה שכל היום תמצא את עצמך עושה מה שטוב לאחרים: לומד
את מה שמכתיבה לך תכנית הלימודים, אוכל את מה שאמא שמה לך
בסנדביץ', לבוש כמו שהחברה מכתיבה לך, ואפילו בשעות הפנאי אתה
תצפה באיזו תוכנית שהערוץ משדר לך. הם לא ישאירו לך אפילו טיפה
ממה שאתה באמת, וכל יום כשיגיע הזמן לישון אתה תזחל עייף
למיטה, כמו איזו חיה שהתעללו בה כל היום, והיא צמאה לקצת
מנוחה.  גם אז תבוא אליך אימאל'ה המתוקה ותקריא לך איזה סיפור
מטומטם עם איזה מוסר השכל שהיא רוצה שאתה תסיק. אתה תגיד
לעצמך: "פסוקו של יום הגיע, איזה יופי, עכשיו אפשר לנוח". צר
לי לאכזב אותך, אבל פסוקו של יום הוא ההתחלה של הלילה, גם
כשתישן הם לא יעזבו אותך, אתה תחלום על כל הסיוט שעבר עליך
במשך היום, כשתקום בבוקר מזיע ולא תבין למה אחרי שישנת כל
הלילה אתה עדיין עייף....
כל מה שנשאר לי לאחל לך זה: "בוקר-טוב"....

אחרי שתסיים את השלב הזה, וסוף סוף יגיע טקס הסיום, אז תדע לך
שכל סיום הוא סימן להתחלה חדשה.
כאן זה השלב שישלחו אותך לתיכון ואתה כ"כ תיתלהב. תרגיש בגרות
כזאת, שמותר לך הכל.
תראה, זה לא שאני רוצה להרוס לך את השמחה או משהו כזה, אבל כאן
אתה עדיין לא חופשי, ואתה זוכר את כל המירוץ החברתי הקודם שלך,
כאן אתה תיצטרך להיכנס לטורבו.
בתיכון כולם הולכים לפי צו האופנה שכל 5 דקות משתנה, ועוד לפני
שאתה תספיק למדוד את הג'ינס של הצעקה האחרונה, כבר יכנס לאופנה
ג'ינס אחר, ותמיד אתה תצטרך לרוץ ממסיבה למסיבה.
איך שאני זוכרת את התקופה הזאת, ארבע שנים רצתי אחרי הזנב של
עצמי ולבסוף לא הגעתי לכלום. רציתי חבר, לקנות כל מה שאני
רואה, להיות במסיבה הכי טובה, לעבוד כדי לממן את כל החרא הזה,
ועם כל זה גם להיות תלמידה מצטיינת, ומה נשאר לי בידיים היום?
חבר בא, חבר גם הולך, מינוס בבנק, הלימודים אתה באמת לא רוצה
לשאול, והמסיבה גם היא ניגמרה. ככה זה, כשרוצים הכל תמיד
יוצאים בלי כלום, וכשרוצים דבר אחד כל החיים, בסופו של דבר
מגיעים אליו, גם אם הוא נראה רחוק...

טוב, בסופו של דבר השלב הזה נגמר, אבל אחריו מגיעה חתיכת שלב.
יום אחד אתה תוציא מתיבת הדואר מעטפה חומה, ואני מבטיחה לך שזה
לא סוכריות שם בתוך המעטפה.
זה מה שנקרא: "צו היתייצבות". זהו השלב של הצבא, בשלב הזה
ילמדו אותך במשך 3 שנים איך להיות אפס, הם ינסו להשפיל אותך
בכל דרך אפשרית. אתה זוכר את הבחירה המצומצמת שהיתה לך עד
היום? עכשיו זה פלוס ריבית.
שם בצבא אתה לא תבחר כלום, יעבירו אותך ממקום למקום כמו רהיט,
אתה לא תוכל לעשות שום דבר בעניין, הדיעה שלך תאבד כל משמעות,
ולאף אחד ממש לא יהיה איכפת מה אתה חושב, מה אתה רוצה, ובטח
שלא מה אתה מרגיש, פשוט אפס.
כל דבר שם נעשה בפקודה: פקודה עליך לנשום! פקודה עליך לקום!
וכשאתה מפליץ, אל תשכח לעמוד בהקשב...
עם כל החרא שאתה תאכל הם יעשו ממך בן אדם כמו שאומרים. ילמדו
אותך שלא כל מה שרוצים יש, וגם אם יש אז תדע לנצל את זה בצורה
הכי טובה שיש. אך את כל זאת תצטרך ללמוד על בשרך, כל הזמן
ישפשפו לך את העור, עד שבשחרור יהיה לך עור של פיל, תיהיה בן
אדם אחר לגמרי.

אחרי ששלוש שנים תעבוד כמו חמור בשביל הצבא, גם אז יעשו לך
איזה טקס סיום, ישמיעו לך את השיר: "לתת", ואתה תבכה מרוב
התרגשות. אז יתנו לך תעודה, יגזרו לך את החוגר, ומהרגע שהחוגר
שלך ייגזר, אף אחד לא יכיר אותך יותר.

מכאן אתה תחווה צניחה חופשית למציאות.
בשלב הזה תדע לך שאם לא תלך לפי הרצונות שלך, אתה הולך לבכות
על זה כל החיים שלך.

יתנו לך לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות, אה סליחה, אתה תלך
לעבוד בעבודות מזדמנות שיקרעו לך את הצורה בשביל שכר שאיתו
תיגמור בדיוק את השבוע הראשון של החודש. כל פעם שאתה תיגש
לכספומט, אתה תתפלל שלא יבלע. עד שיום אחד אתה תמצא את עצמך
יושב, בוכה ושואל את עצמך: "מה הייעוד שלי בחיי,ם לעזאזל???"


מכאן אני כבר לא מתערבת, נגמרו לי כל ההצעות, תעשה מה שאתה
מרגיש, כי לא אני ולא עוד מיליון יכולים להגיד לך מה טוב
בישבילך. אל תישען אל אף אחד, כולנו מתנדנדים, כולנו יכולים
ליפול יום אחד ולהפיל אותך איתנו. הכי חשוב שתלמד לעמוד לבד,
לראות לבד, לשמוע לבד, להריח לבד, ולהרגיש לבד. בשביל זה יש
לכל אחד מאיתנו רגליים, עיניים, אוזניים, ורגש שלא מפסיק לעבוד
אפילו שניה אחת, כדי שנוכל להיות אנשים לעצמנו ועם עצמנו.
זה כל מה שיש לי להגיד לך תינוק קטן ומיסכן, פשוט תישאר תינוק
כל עוד אתה יכול...