"תראי, לדעתי את כותבת טוב. זותומרת, אני מתכוון שהנושאים שלך
יצירתיים, כתיבה סוחפת, לא יומרנית, פשטות כובשת." הוא פותח
עוד כפתור בחולצתו. "חם כאן, אה? ממש חם כאן." הוא מוסיף. "לא
יודעת, לי דווקא קר. אממ, אז מה שאתה אומר בעצם, זה שהכתיבה
שלי דיי עונה על הקריטריונים?" אני שואלת בחשדנות וסוגרת עוד
כפתור בחולצה. "מה שאני אומר, זה שחלק מהיצירות טובות, חלק
פחות, בהחלט רואים שיפור בכמה יצירות אחרונות שכתבת, השירים
טובים, מאוד חושפני, הרבה סקס, אולי יותר מדי, את עוסקת
בהתמכרויות? אני לא יודע... את בהחלט עונה על הקריטריונים בחלק
מהיצירות. אמרתי לך, מה שאני אוהב בכתיבה הזו, זה את העניין
שהיא לא יומרנית וסוחפת, לא כבדה. אכפת לך אם אני יוריד
חולצה?" הוא מכחכח בגרונו.
"כן. זותומרת, ממש לא. אתה יכול להוריד חולצה. אבל אולי נסגור
את החלון? ממש קריר כאן. תראה, ממה שאני מבינה במרבית הסיפורים
אני עונה על אי אילו קריטריונים שאתה מדבר עליהם, זתומרת, אני
לא יודעת מה הם, אבל אתה אומר שאני עונה, אני סומכת עלייך בקטע
הזה, מן הסתם אם לא היו סומכים על כושר השיפוט שלך לא היו
נותנים לך להיות עורך. מה בעצם הניסיון המקצועי שלך? אני שואלת
אותו ומושיטה יד לסגור את התריסים, משתיקה את הרוח שגורמת להם
לחרוק.
"הא? הניסיון המקצועי שלי, את רוצה לדעת. טוב, אז ככה, אני
כותב, הרבה שנים. ובזמנו קיבלתי ציון טוב בלשון, ככה שאני יודע
פחות או יותר איך לערוך, כלומר, עיזבי, אני לא ממש יכול לפרט
על הניסיון שלי, זה יכול לגרום לאנשים להתחיל לשפוט את הכתיבה
שלי אחרת... אכפת לך אם אשאר בתחתונים? כלומר, בוקסר, זה כמו
מכנס ים, לא תרגישי בהבדל, אני פשוט מזיע כמו סוס." הוא פותח
את כפתורי הג'ינס ומסיר אותם מעליו בבעיטה. "אתה לא נראה לי
מזיע. אבל זה לא מפריע לי, זה לא שבחיים לא ראיתי מישהו בבגד
ים. אבל אם לומר את האמת לא נשמע שיש לך יותר ניסיון ממני. אבל
בשום אופן לא אכפה עלייך לגלות לי סודות מקצועיים..." אני
משפילה מבט, קצת מהורהרת. "תודה, אני מעריך את זה, את יודעת
עוד עלולים לקחת לי את התפקיד. וואו, כמה חם. תגידי, למה את
יושבת כל כך רחוק? תתקרבי קצת, אני לא נושך, פלוס, זה ייתן לי
אפשרות להציץ קצת באצבעותייך." הוא אומר. "להציץ באצבעות שלי?
בשביל מה אתה צריך להציץ בהן? סתם אצבעות, אין משהו מיוחד.
אולי כמה טבעות מעניינות..." אני נבוכה. "לא, לא, לא הבנת אותי
נכון, אני צריך לראות את האצבעות שלך, את יודעת, בשביל להגיד
לך אם את בכלל מתאימה לתחום, כלומר,אם יש על מה לדבר... בשביל
לכתוב כמו שצריך צריך לדעת להשתמש באצבעות, הרי גם הן אחד מכלי
הכתיבה שלך." הוא מחייך, חיוכו חושף שינים צחורות וניבים
שפיציים כאלה. "וואו לא חשבתי על זה ככה, זתומרת, וואו, הפתעת
אותי. יש בזה משהו, כי הרי אם האצבעות לא גמישות או משהו כזה,
הרי קשה לכתוב כמו שצריך, עד שאוחזים בכלי הכתיבה, המכני
זותמרת, כמו שצריך, אובדת המוזה." אני מתיישבת לצידו. הוא לוקח
את ידיי וממשש אותן, כל אצבע בנפרד, אח"כ את כולן בו זמנית.
מגע ידו חם וחלק. זה דיי מגעיל אותי. אבל אני מזכירה לעצמי שוב
ושוב שהוא עורך, והוא מקצועי והוא ודאי יודע מה הוא עושה.
"תראי לא נעים לי לבקש... אני בדרך כלל דורש זאת רק מאלו שאני
באמת מאמין בהן ואת, את אני יודע שיש בך פוטנציאל אדיר. את
יכולה להפך להיות אחת הכותבות המוכשרות, אולי אפילו סופרת. אבל
פשוט... בשביל לבדוק את זה... אני חייב לבקש ממך משהו." הוא
מסמיק. "מה ? אני אעשה הכל!"
"טוב תראי, זה לא פשוט לי. ולרגע אל תחשבי שאני נהנה מזה! זה
הכל לצורכי עבודה בלבד, כלומר אני חייב לאבחן אותך כמו שצריך,
זה חלק מהתפקיד שלי בתור עורך. חייב לדעת עד כמה את באמת
מתאימה." הוא לוקח את יד ימין שלי, מסיר ממנה את הטבעות
שמעטרות את אצבעותיי, ומניח אותה על המפשעה שלו. "אאה... אתה
רוצה שאני..." מה הוא עושה? "פשוט תתחילי לשפשף, אני חייב
לבדוק את הקצב שלך. איך את מתנהלת. אני מזכיר לך שזה לא לצורכי
הנאה, זה אפילו לא מיני. שלא תחשבי לרגע שאת מבצעת בי איזשהו
אקט, אני לא רוצה שחלילה תרגישי מנוצלת. אמרתי לך יש פה מטרה
אחת בלבד, והמטרה מקדשת את האמצעים." הוא מוריד את תחתוני
הבוקסר וגופו רפוי בנונשלנטיות על הספה כשידו עוטפת את ידי
"בשביל להרגיש יותר טוב את שרירי האצבעות שלך" אני מרגישה קצת
לא נוח עם הסיטואציה, אבל מזכירה לעצמי, שמדובר פה במקצועיות
נטו. שהבחור יודע מה הוא עושה ושהוא היחיד שיכול לעזור לי. אני
מתחילה לשפשף את איבר מינו, תוך כדי הוא משפשף את ידי, וודאי
כדי לחוש את השרירים ואת המונוטוניות שבתנועות. "יותר חזק,
יותר חזק, אה, אה, אה." הוא גונח ונאנק. אני מזכירה לעצמי שהוא
עושה זאת על מנת לכוון אותי כדי שאדע איזה תנועה לעשות ואיזה
חלק של האצבע לכוון על מנת שיוכל לחוש במדוייק את שרירי
"הכתיבה" שלי, כפי שהוא מכנה אותם. הוא גומר כעבור כמה דקות
ומבקש ממני להפסיק. "אני מצטער, זה לא היה בתכנון. "אבל אני לא
מבינה, למה הייתי צריכה לשפשף דווקא את איבר המין שלך? יכולת
להרגיש את השרירים שלי בכל מקום". אני פולטת.
"זה בגלל שגמרתי נכון? אני מצטער, תראי איבר המין הוא המקום
הכי רגיש בגוף שלי, הוא המקור הכי אמין ומעולם לא אכזב אותי
בגילויי כותבות צעירות ומוכשרות כמוך. יש לך שאיפה, נכון?
שנינו יודעים מהי, אני מבטיח לעזור לך להשיג אותה." הוא קנה
אותי. הוא יעזור לי, אני בטוחה, הוא כל כך מקצועי, מדבר איתי
בשפה נקייה מגיבובים, דוגרי, ישר ולעניין. אני סומכת עליו.
"תראי עכשיו, אני רוצה שתיחשפי. כותב טוב צריך לדעת להיחשף, לא
יותר מדי אבל במידה,אז... תתפשטי בבקשה ותעמדי מולי. "ל...
להת... להתפשט?" אני שואלת בחרדה. "אני מזהה פחד בקולך? אם כן
אז את יכולה לצאת מהחדר הזה כבר עכשיו. אם את לא יכולה לחשוף
את עצמך בפני העורך שלך, זה חבל מאוד. בטוח שלא תוכלי להיות
מוערכת ולכתוב יצירות חזקות דיו. את רוצה שאבחר בך נכון?" אני
מתפשטת, תוך דקות אני מולו. בלי בגדים. הוא תופס אותי ומושך
אותי אליו. מטיח אותי לרצפה, וחודר אליי. "מה אתה עושה?" אני
צורחת. "סופר טוב, כותב טוב חייב להיות מוכן להפתעות. הרי את
חייבת לחוות אירועים לא צפוים כדי שאח"כ תוכלי לגבש את זהותך
ככותבת מן השורה הראשונה. אני בסך הכל עוזר לך. כבר אמרתי לך.
אני עושה לך טובה. אני לא מפיק מכך שום הנאה." הוא מזיין אותי.
בהתחלה, חזק, חזק מאוד. לקראת הסוף הוא נרגע, מתנשם בכבדות
וגומר. הוא קם מעליי, לובש את תחתוני הבוקסר ומורה לי להתלבש.
"מה עכשיו?" אני שואלת. "עכשיו? עכשיו תצטרכי לחכות למחר. אני
צריך לעבד את כל הנתונים שקיבלתי ממך. תזכרי, יש בך פוטנציאל.
אני אוהב את מה שאת משדרת. בנוסף, אני רואה התפתחות, מחר על
הבוקר, תפתחי את המחשב, תכנסי לאתר, ותראי שהכל יהיה בסדר. אני
מבטיח, אני לא מוותר על כשרונות כמוך, אני יודע להעריך אותם.
את נהדרת. אחת הטובות שהיו לי מזה זמן רב. מוכשרת ללא ספק,
כנה, ישירה, יודעת להתמודד עם דברים לא צפויים, אני בטוח שעוד
אשמע עלייך." הוא מושיט לי את החולצה. "וואו. תודה רבה לך.
למרות שלא רצית לחשוף בפניי מהי הכשרתך, אני מבינה אותה לגמרי
עכשיו. אני יודעת שלא הפקת מזה שום הנאה, אלא רק בדקת את
הגבולות שלי. את שרירי היידיים, בדקת אם יש לך כישרון, מה אומר
לך, אני מקווה שגילית שכן. אני מקווה שלא אכזבתי אותך. זה
החלום שלי. לא הייתי מגיעה לזה בלעדייך אדוני העורך. ואגב לא
אמרת לי את שמך."
"אה, בינינו, מה זה כבר שם? יש עוד מיליונים כמוני, אני הטוב
מכולם כמובן, אבל אל תדאגי אם תצטרכי עזרה, אני כבר אגיע
אליך." אני פונה לעבר הדלת, מנופפת לו לשלום. הוא היה כל כך
נחמד, אם היה אומר לי את שמו הייתי שולחת לו זר פרחים על
הבוקר. ואיך שהוא אפילו לא חשב על להכניס אותי למיטה. לא היה
כאן קמצוץ של מיניות, פשוט מקצועיות נטו. אני נכנסת למכונית.
נסיעה של עשרים דקות ואני כבר בחניון של הבית. עולה לעבר
הדירה, נשכבת על המיטה ונרדמת.
בשעה 7:00 בבוקר, השעון המעורר מצפצף, אני קמה אפילו בלי
להתלבש, וניגשת למחשב, מעלה את האתר, "יש! יש ! יש! יצירה שלי
נמצאת למטה במשבצות הצהובות בעמוד הראשי!" ידעתי שאפשר לסמוך
על העורך... מחר על הבוקר אני מתכוונת לקבוע פגישה עם בועז,
השלב הבא זה להגיע למשבצת הכתומה בדף הראשי.
מעניין איך היא(או הוא...):
הגיעו לעמוד הראשי...?
תודה לאורי, על העזרה בבחירת שם היצירה, ושלא תעיז לגנוב לי
ת'רעיון. תודה. שלום:). |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.