יום שני, שתיים בצהריים. צעיר בשנות העשרים המוקדמות עמד
בטרמפיאדה וחיכה לטרמפ. היה חם, וגם האוויר עמד. מדי פעם נשבה
רוח קלה, מביאה עימה תקווה לקצת שינוי, ומיד אחריה הגיעה
האכזבה, עם שוך הרוח.
הוא לבש מכנסי ג'ינס דהויות וגופיה לבנה. את פניו סחופי הרוח
עיטר זקנקן צרפתי, ועל ראשו חבש כיפה לבנה גדולה, שלמרות גודלה
לא הצליחה לכסות את הפיאות שהשתלשלו מצדי רקותיו. תווי פניו
היו מיוחדים: הם היו חזקים ונחושים, ועם זאת רכים ונעימים.
לידו על הרצפה היה מונח תרמיל קטן.
הוא לא היה היחיד שחיכה לטרמפים. על הספסל מאחוריו ישבו כמה
נערות וצחקקו לעצמן, ולידן ישב בחור ישיבה ואימץ את עיניו
לעיין בספר קטן שהחזיק בידו. הצעיר לא ישב אתם על הספסל, מפני
שהיה הראשון בתור, ולא רצה שמישהו יעקוף אותו ויעלה על הטרמפ
לפניו.
לאחר כחצי שעה של הושטת אצבע, ואלפי מכוניות שחלפו על פניו
אפילו מבלי להאט, נעצרה פז'ו קטנה כמה מטרים אחרי הטרמפיאדה.
כך זה תמיד. הנהגים מחליטים לעצור כשכבר מאוחר מדי, והטרמפים
תמיד עוצרים כמה מטרים אחרי התחנה.
הצעיר רץ לעבר הטרמפ, תרמילו הקטן מתנופף על גבו. במכונית ישב
זקן כבן שישים, כרסו משתפלת לפניו, כובע קסקט על שערו הלבן,
ושרשרת עם דיסקית תלויה לו על צווארו.
"שלום, לאן אתה מגיע?" שאל הצעיר, עודו מתנשף מהריצה.
"לירושלים", ענה הזקן בחיוך, מרוצה מכך שכעת יהיה לו שותף
לנסיעה הארוכה מצמח לירושלים. תמיד שנא נסיעות ארוכות, במיוחד
כשהיה צריך לנסוע לבד.
"מצוין," הפטיר הצעיר ונכנס במהירות לרכב, לפני שהזקן יתחרט.
הוא הוריד את התיק מכתפו והתיישב במושב שליד הנהג. הזקן הכניס
את מוט ההילוכים להילוך ראשון, והפז'ו התחילה לשייט לכיוון
ירושלים.
בעדו מתרווח במושב, בחן הצעיר את הזקן שלצדו ביתר פירוט. קמטים
רבים כיסו את פניו, בייחוד בצדי העיניים והפה, ובמבט שני הוא
נראה זקן יותר משישים שנותיו, אך הדבר שהכי משך את תשומת ליבו
של הצעיר היה שרשרת הדיסקית שענד הזקן על צווארו, והיה לו קשה
להתיק ממנה את עיניו. היתה זו דיסקית צבאית, ועליה חרוט
באותיות דפוס מרובעות השם: "יואב בר-סלע" ומתחתיו המספר האישי:
"5625327".
הצעיר שאל את עצמו למי שייכת הדיסקית. על פי גילו, ספק רב אם
הזקן שירת בצה"ל, וגם אם כן, מספרו האישי בוודאי אינו 5625327.
הוא הסתקרן מאד, אך לא העז לשאול.
הזקן, שגם הוא הגניב מדי פעם מבטים אל הצעיר תוך כדי נהיגה, שם
לב למבטים שנשלחו אל הדיסקית שעל צווארו, והחליט לחסוך לצעיר
את המבוכה:
"אתה בטח שואל את עצמך של מי הדסקית, נכון?" שאל בקול שלא
הותיר מקום לדממה.
"כן," ענה הצעיר בקול רפה. הוא לא העלה בדעתו שהזקן יהיה כל כך
ישיר, למרות שבדרך כלל זקנים הם האנשים הכי ישירים.
"ובכן, היא של הבן שלי, יואב". הצעיר כבר בכלל לא היה בטוח
שהוא רוצה לשמוע את ההמשך, אבל הזקן המשיך, קולו נישא ללא
רחמים: "הוא היה הבן היחיד שלי. לא סתם חייל, קצין מצטיין. הוא
נהרג לפני שנתיים במארב בלבנון. לא, לא החיזבאללה רצחו אותו.
הוא נהרג מאש ידידותית, מאש כוחותינו. חברים שלו הרגו אותו".
הצעיר התכווץ בכסאו, אינו יודע מה לחשוב או לומר. הוא הרגיש
שכל הנושא הזה גדול עליו, וכל מה שיאמר או יעשה יפגע בזקן. אז
הוא החליט פשוט לשתוק.
הזקן, שראה את מצוקת הטרמפיסט, הסיט לרגע את עיניו מהכביש,
הסתכל על הצעיר שישב לידו, ואמר בקול שקט: "אתה יודע, בשבילי
הוא עדיין חי. יש לי הרבה שטח ליד הבית, ונטעתי חורשה לזכרו.
יש לי שם זיתים, ועוד עצים מכל הסוגים. עצים גדולים, חזקים,
גאים - כמו שיואב היה".
הצעיר,  שהשינוי הקל בנושא השיחה הקל על מבוכתו, נענה לבקשה
הבלתי נשמעת של הזקן, ותרם את חלקו לשיחה: "כן, זית זה באמת עץ
חזק. גם אני נטעתי לא מזמן שבעה דונם של זיתים ליד הבית".
הזקן חייך חיוך מריר. "באמת? ואיפה אתה גר?" התעניין.
"אני גר על גבעה ליד עפרה. קוראים לה "מעונה" ענה הצעיר, שמץ
של גאווה מתגנב לקולו.
"אתה גר שם עם ההורים?" שאל הזקן.
"לא, לא, אני נשוי ויש לי ילדה קטנה. נמצאים שם אנחנו ועוד כמה
חברים. אחרי הצבא החלטנו להתארגן ולמצוא לנו מקום שקט משלנו.
אתה יודע, להתרחק קצת מהעיר, מהרעש וההמולה, לחזור למקור, לגדל
קצת עצים, כמה בעלי חיים אולי".
הזקן נראה שבע רצון בהחלט מהתשובה. ניצוץ נראה בעיניו. ניצוץ
הנעורים.
"אז אתה אומר שקוראים לגבעה שלכם "מעונה", אה? בטח יש לשם הזה
מקור או משהו לא? זה שם די מיוחד".
"כן, זה לקוח מספר יהושע. כתוב שם על כפר מעונה שנמצא ליד
עפרה, אז החלטנו בינינו לקרוא למקום "מעונה". זה מקום נהדר
לחיות בו. את הבית שלי בניתי בעצמי, בשתי ידיי. הוא עשוי מעץ,
כי זה מה שהכי התאים לנו - טבעי".
הזקן ביצע עקיפה, והשתררה שתיקה במכונית.
הצעיר היה הראשון לשבור את השתיקה: "אמרת שיש לך זיתים נכון?
איך אתה דואג שהמים לא יתאדו? הרי חם פה מאד, ומי ההשקיה
מתאדים במהירות. זה לא הורס לך את העצים? או שאתה פשוט משקה עם
הרבה מאד מים..."
"כן, אתה צודק, זו באמת בעיה רצינית. אין לי פתרון בשבילה, חוץ
מלהשקות עם הרבה מים, כמו שאמרת. אבל אין לי את הבעיה הזו עם
כל העצים. יש לי גם רימונים, והם דווקא לא צריכים הרבה מים.
אתה מוזמן לראות אותם - גדולים, חזקים, מצמיחים פירות משובחים
ביותר. אני לא יודע אם זו האדמה שלי או שזה זן מיוחד, אבל זה
עץ... כמו שעץ צריך להיות. לא מפונק, מתאים את עצמו לתנאי
האקלים, ואפילו אם אתה לא משקה אותו כמה ימים - הוא לא כועס
עליך".
"ואיזה עוד עצים יש לך - חרובים, למשל, יש?" שאל הצעיר, להוט
לדבר עוד קצת על הנושא שהיה כה אהוב עליו.
"המממ... היו לי כמה חרובים, אבל חרובים זה עץ כזה... אף אחד
לא אוכל את הפירות שלו... רק העיזים אוכלות מהם" ענה הזקן,
שפתיו מצטיירות לחיוך ומרחיבות את הקמטים שבצדי פיו.
"מה, יש לך גם עיזים?", שאל הצעיר, "גם אני רציתי לגדל כמה
עיזים, אבל אני מפחד לקנות עיזים מבדואים, כי שמעתי שהן
מעבירות מחלות, ואתה יודע, יש לי ילדה קטנה בבית.." אמר,
והשתתק לפתע באמצע המשפט.
נראה שהזקן לא שם לב לשתיקתו הפתאומית של הצעיר. "טוב, אפשר
למצוא עיזים שחוסנו, אבל בכל מקרה צריך להזהר איתן - הן אוכלות
הכל. כל מה שעשית במשך שנים, גידלת וטיפחת והשקית... הכל יכול
להיעלם תוך עשר דקות".
כמו הבן שלך חלפה המחשבה המטרידה במוחו של הצעיר, אך לא העז
לבטאה בקול.
שוב השתלט השקט על חלל המכונית לרגע.
"אתה יודע, אתה דווקא מוצא חן בעיני, בחור...", אמר הזקן לפתע.
"אתה בחור טוב. מרגיש את העצים. יודע מה הם צריכים, לא כמו כל
האנשים בארץ הזאת. הנה תראה, " אמר כשחלפה המכונית ליד קיבוץ
שהתגאה בדשא רחב ידיים, ממטרות מפורות עליו ומפזרות מים לכל
עבר. "רק אנשים שלא מחוברים לקרקע, יכולים לחשוב לשים כאן דשא.
הוא בכלל לא מתאים לארץ ישראל. דשא מתאים לאמריקה. שם יש מים -
כאן אין. רק אנשים בורים ואטומים שלא מבינים כלום בצמחים
יכולים לעשות לאדמה ולצמחים כזה עוול".
הצעיר הנהן. הוא הבין בדיוק על מה הזקן מדבר. "כן, ותראה כאן
את ההרדופים שנשתלו פה בצדי הכביש. הם כל כך לא שייכים לפה.
תראה איך הם לוקחים לכל העצים מסביבם את המים, כאילו צועקים:
קחו אותנו, זה לא מקומנו, אנחנו צריכים הרבה מים. מקומנו על
פלגי נחלים - שם חיינו... והעצים שסביבם, גם הם נאנחים. צמאים,
מדולדלים,  עזובים. ואף אחד לא שומע, אף אחד לא מקשיב...".
הזקן הסיט את מבטו מהכביש בפעם השניה, הביט בצעיר המיוסר
שלידו, ואמר בקול עצוב: "באמת, מי שותל הרדוף באמצע המדבר...".