שלדים, שלדים,
צמדים, צמדים,
עצם ועוד עצם,
הם עומדים בתור
למסיבה, צליל ומחול.
שלדים רזים
בג'ינסים צמודים
ומבליטים כל מיני סחוסים.
שלדים מקושטים
בסוגי תכשיטים.
הם רוקדים ושרים,
מחייכים ושותים,
חוגגים את שנות העשרים.
הם נעים וזזים,
מזיזים את אגן הירכיים
בתנועות מעגליות
(אפשר באמת לראות)...

ורק אני, נדמה
שבשרי עוד בגופי
ועורי עוד עוטפני.
ובראשי עוד מוחי לי,
למרות שהוא כבר קצת סנילי.
נוסע לי במכוניתי,
וז'ק ברל עוד שר לי
(והירח עוד מאיר
אלפי סונטות בליל בהיר
על כל העיר).
וקמט-חיוך בקצה שפתי,
כי כך נראה, אני הוא
המת האמיתי.  

רציתי לקרוא לזה: 'הכוסיות'.