הלכתי לטיול, היה זה יום שישי בלילה לא היה לי מה לעשות.
טיילתי מהרהר חושב מה לעשות.
עברתי ליד היער בריצה קלה לעבוד קצת על כושר הריצה.
היער גדול הוא מלא בעצים שמתחת לירח נבלעים במעמקים.
הכביש ישר וארוך, מצד אחד יער ומצד שני פרדס ומסתיים הוא בסופו
בבית העלמין. ארוכה היתה הדרך ומעוררת פרנויות בחסות החשיכה.
מקום מאוד נטוש שייך הוא למתים אף אדם הגיוני לא ירצה לבקר
אותו בפנים, לבקר בלילה בבית העלמין. עצרתי לרגע עשיתי חושבים
והרגשתי כאילו הוא קורא לי מבפנים. מגנטיות מסויימת לא ידועה
ולא מובנת משכה אותי פנימה בלי לעורר בי חשש. בית הקברות גדול
הוא כמו עיר, מחכה הוא לתחיית המתים כדי שיתעוררו בו סמניי
חיים.
הלכתי בפנייה ימינה דרך הכביש ודרך מגרש החנייה הליכה איטית
ומחושבת, מסתכל מעבר כל פינה. הגעתי לשערים אותם פתחתי כבדות
בקול חריקה ונכנסתי פנימה אם רגש קטן של אימה. אתגבר על פחדיי
ותתחזק אישיותי כך חשבתי, כך הסברתי את המעשה חסר ההגיון אותו
בצעתי. לא יכול לקרות לי כלום, מתים מתים הם לא יעשו לי כלום.
אך נכנסתי למקום בו אני השונה, מקום בו כל האנשים מתחת לאדמה
הם שוכבים לא מדברים ולא נושמים רק אט אט מרקיבים להם בנחת.
דימיוני חזק הוא וחסר מעצורים וכנראה שהמקום הזה אותו חזק
הפעיל.
שקט פה ורגועה, מקום מנוחה, אז מדוע אני מרגיש חלחלה בביטני
מדוע. אמרתי לעצמי עד סוף שורות הקברים של מחלקה ד גוש ג ואז
בריצה מהירה הביתה. ככל שהלכתי עמוק יותר מחשבתי רק העצימה.
ובעודי הולך לי אני מתחיל לשמוע קולות דיבור, נתקפתי חרדה.
רואה אני ילדה בסביבות הגיל 15 יושבת כמעט בוכה. נרגעתי
כשראיתי שהיא לבושה בחולצה שחורה אם לוגו של להקת מטאל שקוראים
לה ספולטורה. שערה צבועה שחור גם ציפורנייה בלק שחור הם.
מתיישבת היא וקמה כאילו בחוסר מנוחה, אז נגשתי אליה לבדוק מה
היא עושה במקום חריג זה. התקרבתי ודברתי אליה ממרחק קצר
היי ילדה מה פה את עושה.
היא קפצה בבהלה כמעט היא התעלפה.
בוכה אני כי מר לי. עומדת פה וקר לי.
ומדוע זה ילדתי החמודה?
כי הוריי אותי זרקו ולא נתנו לי נחמה.
בואי אנחם אותך לא קרה דבר, רק תסבירי לי מדוע באת דווקא
לכאן.
מקום זה אהוב עליי תמיד לפה הגעתי כשחרבו כל תקוותי.
באתי והתיישבתי ליד מרגיע אותה אומר: לא קרה דבר אני יודע מה
זה הורים קשים.
היא שאלה אותי קרה לך איי פעם שזרקו אותך מביתך?
ואז נזכרתי במשהו שלי קרה. אמרתי לה שמעי סיפור עכשיו בו אני
נזכרתי. תקשיבי טוב ללקח תביני מה למדתי.
נרגעה היא לכמה רגעים והתחלף מבטה למן מבט תמים.
ואז פתחתי פי והתחלתי לספר:
אתמול כל הבוקר הייתי עצבני, לא ידעתי מה עובר עליי אוליי משבר
נפשי. הסתכסכתי עם בן אדם מסוכן על חברתו לפניי שבוע, מחי היה
טרוד כאת אני לא מבין מדוע. חזרתי בערב הבייתה מעסקת סמים, ושם
בביתי חיכה לי ריב עם ההורים. נשברו הצלחות עפו סכינים אפילו
להוריי איחלתי מוות לכמה רגעים. היה לי משקל כבד עמוס לי על
כתפיי, אז יצאתי לריצה לקבל את מזוריי. רצתי לי דומה רוצה
לשכוח העולם.
התגברה ריצתי, שכחתי מכולם. נדדה מחשבתי לא שמתי לב לשום דבר,
רצתי בלי לשים לב ישר בכביש לתוך הככר. אז על הכביש ההוא שמעתי
צפירה חזקה, חריקה ובום קיבלתי חבטה. עפתי באוויר גבוהה ראשי
אז התרוקן וקיפץ גבוה, כשעל המדרכה הוא התרוקן.
התחלפו פניה של הילדה לפנים מבועתות התחילה היא ליצרוח ולומר
לי "לא יכול ליהיות". ורק אז נזכרתי שאחריי החבטה אני לי
נעלמתי.
כנראה שנשמתי יצאה כנראה שכבר מתתי. הילדה התחילה לברוח לצעוק
לדמוע בטח תנסה לשכוח, את היום הזה בו היא אותי פגשה ברוחי
המפחידה. אך כנראה יש בה נפש צדיקה כי היא לי את התשובה מצאה.
תשובה לשאלתי, מדוע למקום זה הגעתי מדוע. כנראה לא שמתי לב,
מולי היתה המצבה אותה בישבנה היא כסתה ועל המצבה כתוב: פה נח
תומר לב אור מנוחת עולמים, כן זהו שמי לפתע נחרדתי.
הבנתי המצב איתו תוך כדיי דמעות השלמתי, ואכשיוו כשאת גורלי
הבנתי
רוח אלוהים אליי תרד ותראה כי כל חיי חלמתי. אור בהיר ומנהרה
בבית הקברות שם מצאתי התשובה ושם חבר קרוב לי מחכה בצד שני
שמחה הוא מתמלא. האור יבש דמעותיי חם ורך מושך הוא בפניי. מרגע
זה רק הרגע הזה קיים והשאר יקרה בחיכו של בורא עולם.