סיפור זה נכתב כאזהרה לבאות.
2004, ישראל.
חזרתי אותו הערב מאביטל בהרגשה מזופתת למדי. כבר כמה וכמה
פעמים שאביטל, החברה הכי טובה שלי, קטפה את הגביע בתואר "החברה
הטובה של השנה", ולא מעט פעמים נחה על זרי הדפנה, ומשום כך
ציפיתי ממנה לאיזושהי תגובה מעודדת וחמה לשמע חדשותיי הקודרות:
אני ודני נפרדנו.
וזה לא שאני סתם פורצת במריבות מיותרות, באמת שלא. כל הקטע עם
דני היה, שיום וחצי אחרי חצי השנה שלנו יחדיו, הוא התעקש לעבור
לשלב הבא.
לבסיס הרביעי, קטיפת הפרי הבשל - העיקרון כבר מובן מאליו, לא?
הסברתי לו שאני בת 16, ואני לא מוכנה מנטלית לצעד כזה. עדינות
ורוך שלטו על מלותיי, אך דני התעצבן. "גם כן פריג'ידית," אמר.
לא שהוא יודע את הפירוש המלא של המילה, אבל בכל אופן.
כך נפרדנו.
לא בניתי את מגדל אייפל של הציפיות מאביטל, אבל ציפיתי למעט
חמלה, ולצידה גלידת האגן דאז משובחת, בטעם עוגיות. הטעם הנצחי
שלי.
והיא היתה שקועה בבעיותיה, ולא הפנתה לי את מלוא תשומת לבה.
אחרי שהגעתי למסקנה שאהדה לא אקבל ממנה היום, נטשתי.
הלכתי הביתה מהר, כאב חלש פושט בחזי. געגועים לדני? מי יודע.
צעדים מאחוריי.
בטרם הפניתי את מבטי לאחור, אחזה יד כבדה בפניי.
"תשתקי, שלא תדברי. אם תצרחי, אני אחתוך לך את הגרון כך שלא
תצרחי לעולם. הבנת?"
שתקתי.
הכאב הקל בחזי פשט לעבר כל גופי. רעדתי כפי שלא רעדתי מעולם.
מתכת קרה צצה משום מקום, וסובבה את צווארי לאחור.
בהיתי בו.
לחלקיק שניה, מוחי אחז בזיכרון פניו של הגבר הזה, החיה הזו. כל
קמט שנחרש בפרצופו, כל עווית קלה שאחזה בו, תווי פניו התחדדו
והפכו לדפוס מחשבה.
וקפאתי, וגופי לא ענה לתחנוניו של לבי, וקפא ועצר ושתק.
ובעת בה נפלתי חלל לחרבו השטנית, תעיתי עמוק אל תוך השחור.
כאשר קמתי, הייתי מונחת במיטה חמה. עיני היו סגורות ולחות.
פקחתי את עיני בבת אחת. מולי ישבה אמי, ולצידי אביטל. אביטל
הטובה והנאמנה שלי.
והבכי לא יצא מגבולות החדר הקטן והלבן.
כמה שבועות אחרי האונס, התאוששתי מעט. הרגלי הניקיון שלי
התחדדו, ומדי יום טרחתי לקרצף את גופי העירום בסבון. מדי יום,
שלוש פעמים.
פני החיה נעלמו ממוחי. הפנייה למשטרה לא עזרה במאומה. כל מה
שנשאר היה צווחת חיה שחוטה שהדהדה בראשי, ולאחריה - שאגת אריה.
מדי פעם קפצו פניו למחשבותיי, אך נהדפו.
הסימן הראשון היה אי הופעת המחזור. המחזור שלי הופיע בדייקנות
ראויה לציון מאז גיל 13, ומעולם לא אכזב בביקורי פתע גלויים.
מדי בוקר הקאתי לאסלה, ובחילות קשות אחזו בי. הוריי הביטו בי
בדאגה, ואמי נדה בראשה בחשש.
"עדי, יקירה, רצוי שניגש לבדיקות. יתכן כי לאנ...-, כלומר,
לאיש הזה היו מחלות מדבקות. רק בדיקות קטנות, רק שנדע שהכל
בסדר."
אמי חייכה קלות, ואבי שמט את ראשו בכאב לחזו. בסדר? מתי הכל
יהיה בסדר?
הבדיקות הוכיחו כי הסימנים הראשונים אינם עדות לאיידס, עגבת או
זיבה. "ומי יודע מה עוד. תודה לאל!" אמרה אמי קלות. ואבי, שתק
בכאב. איזה אל?
אך הבדיקות הוכיחו כי בגופי צומח ילדו של האנס. גוף קטן ובו
נפש קלה וחופשייה מכאבי העולם הזה.
אמי ואביטל נחרדו. הרי מאז שנת 2002, אין בכוח נאנסת לבצע
הפלה.
החוק הגדיר היטב את מהותו: לא כל אונס דורש הפלה. ולאור העובדה
כי אחי, אשר לא נולד מעולם, לא אנס אותי, מכאן שעליי לשאת את
תינוקו של האנס. תינוקו של השטן.
למשך חודש תמים התחבטנו בבעיה. לבסוף, בסיומו של ליל שימורים
ארוך, הציעה אביטל לקחתני למקום עליו שמעה מבת דודתה, ששמעה
עליו מפי חברתה הטובה. שם מבצעים הפלות, אך הדבר יעלה לי בכסף
רב. חששתי לגלות את הדבר לאמי. הרי הכל יודעים שקורבנות האונס
שולחות את תינוקם הנולד לאימוץ, או מגדלות אותו. אין בנות רבות
אשר פועלות ב"שיטה הבטוחה". היא עולה כל כך הרבה כסף, ולא תמיד
חוזרים מההפלה - שמעתי מעשיות מחרידות על דימומים וקרעים
חמורים שהובילו לפציעות אנוש, ולמוות.
אבל ידעתי דבר אחד: בעצם שמירת התינוק הזה, על אף שהוא יוכל
לגדול ולהיות ליצור אנושי, לעולם לא אוכל להביט בעיניו הזכות
ולומר לו את האמת - אביך היה חלאת המין האנושי, ואתה תוצאת רצח
גופי. לעולם.
לאחר שפניתי ורוקנתי את חשבון הבנק שלי כמעט לחלוטין, נסעתי עם
אביטל לאיש המתמחה. הגענו לבית קטן ומוזנח למדי, אפור ודומם.
נכנסנו לחדר הכניסה, שבו המתינו קומץ מועט של בנות דאוגות.
מעטות מהן היו בגילי. רובן היו צעירות ממני.
מדי פעם הקריא הרופא הצעיר מדף נייר שם, ומדי פעם נכנסה לחדרו
נערה. הזעקות! הכאבים שנשמעו במלוא עוצמתם...
נערות שמנמנות וסמוקות חזרו חוורות ודקות.
כאשר נכנסתי אני, אביטל אחזה בידי בחוזקה. "את לא עושה פשע,
עדי. הכל יהיה בסדר, אל תדאגי. זה יעבור בשלום."
חדר הניתוח המאולתר הסתכם במיטה קשה ושולחן צר ועליו כלים
חדים.
כאשר דוממה הזריקה את גופי, עדיין הרגשתי בעצם המחטט בקרביי.
גופי התעוות מכאבים, ולחצתי משהו בכבדות. ידה של אביטל לחצה את
ידי בחוזקה, גם כאשר שקעתי לתרדמה.
