והריאות...
לוחצות חזק חזק את הצלעות.
נושפות אותן פנימה אל מעמקי הלב שקורס.
תחת העומס
הוא מתרגל.
לאט לאט מתחזק לו השריר הזה.
לאט לאט והוא כבר לא שביר.
לעולם לא ישבר עוד למראה החיוך הלא שלם שלי
והחיוך הכל כך שלם וכל כך מסתדר בלעדיי שלך.
אין לי מה לומר כרגע.
גם לו, ללב שלי אין מה לומר.
מצחיק, ממתי בכלל לבבות מדברים?

הלב שלי היה מדבר פעם.
הוא היה לוחש לי שירים עצובים בימים קשים
היה מספר לי בדיחות למען מימון החיוך.
משעמם אותי בהסטוריה ענפה של לבבות לקראת השינה.

אז מה אם אף אחד לא מאמין?
הלב שלי בתוכי!
מי בכלל מכיר אותו?
רק אני הכרתי אותו, פעם.
היום אף אחד לא מכיר.
הוא מהלבבות המסתוריים האלה.
החזקים.
שריריים.
כולם רצו להיות כמותו
והוא? כלוא בתוך נבלה.

3.6.2004