"הבא",
צרח בקול השמנמן וקיפל את כנפיו.
יהוחנן קרב בצעדים קטנים וסקר את העולם המדהים שסבב לו.
הוא גמע כל פיסת צבע, אור או צליל בשקיקה ולא נראה כי דבר יכול
להרוות את צמאונו לעוד ועוד מהעולם הנפלא הזה.
השמנמן גירד בחטף מבלי משים לב במפשעתו וחזר להביט ביהוחנן.
"אם סיימת לעשות מה שאתה לא עושה, יש פה עוד אנשים שרוצים
להיכנס היום לגן עדן" רטן והצביע אל עבר הדלתות הזהובות.
יהוחנן האדים מתוך מבוכה. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו פנה
אליו מאז שמת. זאת אומרת מישהו מהמלאכים, לא מאלו שעמדו איתו
בתור.
אם כי גם אלו לא היו דברנים .
הוא הירהר לרגע נוסף וגילה כי גם בחייו, אלו אשר סבבו אותו לא
היו דברנים גדולים.
אפשר לומר שמעולם לא ניהל שיחת נפש עם מקורביו או אם כל אחד
אחר מלבד הוא עצמו.
למעשה מלבד עצמו הוא לא היכר ולו דברן אחד.
השמנמן קילף לעצמו חטיף שוקולד ונגס בו ברעבתנות, תוך כדי
לעיסותיו הרועמות ובהתעלמות מוחלטת מכל חוקי הנימוס הקיימים
פנה בקול תקיף, חצוף ובפה מלא אל יהוחנן ושאל "נו? היום?!".
יהוחנן נרתע קמעה, הוא פסע צעד אחד לאחור והביט בכנפיים שנפרשו
לצדדים מתוך אינסטינקט של כעס מה.
"שמך?". שאל השמנמן ולקח טופש מן הערמה שבצד ימין.
"יהוחנן".
השמנמן שירבט דבר מה ולאחר מכן הרים את עיניו מן הדף לעברו של
יהוחנן.
"נשוי?"
"רווק" הניד לשלילה יהוחנן בראשי.
השמנמן הקיף בעיגול את האות ר שבטופס.
"מקצוע?"
"אפיפיור".
השמנמן הסיר את עיניו מן הדף שאחז, הוא נאנח קלות ואמר "תראה,
אין לנו צורך באפיפיורים שם בפנים, יש עוד משהו שאתה יודע
לעשות?".
יהוחנן פאולוס התמלא לרגע קט בכעס ומיד ידע מה עליו לומר, היה
זה ברור כשמש.
בפנים הוא אפילו צחק צחוק קטן, תועה מדוע לא אמר זאת בתחילה.
הוא חייך את חיוכי הקדוש, והזדקף ככל שיכל.
"הנני, יהוחנן פאולוס השני, כל חיי שירתתי את ה', הולכתי רבבות
וכיוונתי אותם אל דרך הישר, עזרתי לנזקקים, דחפתי לשלום, דחקתי
הכל לקירוב הלבבות..."
"הבא" קטע אותו השמנמן.