זה מה שלא רציתי לכתוב כשכבר לא יהיה, בכל זאת מקווה שזה לא
יקרה.

פיציק זה לא מה שעושה אותו-הוא, אלא מה זוכרים כשחשוך ובודד
בלילה, ועם זאת לא "קווים לדמותו של פיציק"...
פיציק (שם בדוי), הוא אדם שלנצח איתי, אם בליבי ואם בזכרוני.

ברגעי גאות של הרגש, אני מוצאת את עצמי תוהה על טיבה של אהבה,
כמו שכבר התוודענו עד כאב "אהבה" היא מילה ממוסחרת... "אי לאב
יו", ניצבת על פסלים, חולצות, נרות, פסלים, כריות, קלמרים,
מדבקות וכו', כאילו הייתה דמות מ"המורדים", שאולי אפילו הם עוד
לא הגיעו עד רמה כזאת של מיסחור.

אבל... איך המילה הזאת יכולה לתאר חיבוקים - שמהם אין מקום
מוגן יותר בשבילי בעולם.
נשיקות - מתוקות, סוחפת ומכלות, שפשוט קשה להפסיק וללכת הביתה,
(כי כבר מאוחר ויש צבא).
מבטים - אחח... המבטים, עם עיניים שאומרות הכל, (או משקרות
הכל) ואם כך, לא עדיף לחיות באשליה?
הרגעים שאני פוקחת עיניים ורואה אותך, שיחות הנפש והפחד
שמגיעות עד דמעות (שלנו).
החיוכים, הטיול לכנרת, הסרטים של שישי בלילה ואין ספור דברים.
התחושה הזאת שאני מכירה אותך, גם אם לא לגמרי.
אתה, שמסתכל עליי ומנסה לגרום לי להאמין שאתה באמת חושב שאני
הכי יפה בעולם, אני לא, אבל המבט הזה שווה הכל.
אתה, שאוהב רד בול, קולה, ווינסטון לייט, שחייה, מחשבים
וסרטים...ו... אותי!
אתה, שמתפעל ממני כל פעם מחדש ואני באמת לא מבינה למה.
ששר לי: "יש לי חברה והיא חולת נפש, אני אוהב אותה בלב" וגורם
לי לחייך גם כשעצוב לי, קשה לי, לחוץ ומכביד הכל, כשכועסים
עליי וגם כשאין לי טמפונים.
השירים מילה-מילה שלנו... כשמסתבר שגם "ו..." היא מילה.
האמונה הזאת בי שאני מסוגלת, שגורמת לי לפקפק לפעמים עד כמה
היא כנה.
מהכל הכל, האהבה שלנו, שגורמת לנו להרגיש שאין יותר  כזאת
בעולם.

אבל פיציק שלי, יש גם את הפחד, שאי אפשר לברוח ממנו, והוא כאן
כל הזמן...