עם שחר מצאתי את שברי סירתי למרגלותיי,
הם נסחפו לחופי עטופים בלויי אצות.
ושאלתי באלם, כיצד טבעו ואימתי?
אך מראם העגום לא אבה פיו לפצות.

לבי רטט ביתר שאת, הוא לא יכל שלא לרעום -
הוא זכר את חטא אנוכיותי מאותו בוקר נואש
בו נגעו כפותיי בחוף שחומו נגלה לי פתאום,
ושילחתי את סירת האיתן שלי אל גורל כבשת הרש.

ולא נהגתי בה בחסד שנהג הרש בבהמה,
לא נתתי לאכזבתי וזעמי שהות להחלים,
לא אביתי להשקיף מעבר לכעס שהסב לי קוטנה,
לא השכלתי לציידה בהגנה מפני אכזריות הגלים.

ולא שיערתי שתשוב, שלא תהיה לה ברירה אלא לשוב,
ולכשתשוב - תהיה כבר בשבריה, טרופה,
לא תהיה עוד מקלט שדופנותיו רחומות וחיקו קשוב,
ושמונה זרועות לא יוכלו עוד לחבוק את גופה.

אך את חיקי אפתח, ולתוכי אאמצה,
ואספוג לעורי את דמעות הים שתגיר,
ואבכה גם אני, "סירתי הטרופה, סירתי האיתנה,
מה בידיי, כי להן הים אותך הסגיר? ---"



© יולי 2001