המודעה בתחתית העמוד הראשי של עיתון הבוקר הייתה כתובה באותיות
קטנות למדי. בתחילה הוא התקשה לקראן. היא הייתה ממוסגרת בקו
שחור דקיק, שהקיף וגידר אותה בשבריריות. המודעה קפצה לעיניו של
יגאל עוד כשהציץ בערמות העיתונים שהיו זרוקות בפתח המכולת, בין
אם בגלל תכונתו לשים לב לפרטים הקטנים ביותר, או שמא בגלל השם
שהיה מודגש במרכז המסגרת והיה טבוע בתודעתו, על אף השנים שעברו
מאז שמע שם זה לאחרונה. הרצאה על התפתחות הספרות המערבית בימי
הביניים באוניברסיטת ת"א, מועברת ע"י פרופסור אלכס ברונשטיין
בשעה שש בערב. כך אמרה המודעה הכמעט זניחה, וכמעשה קסם, או
אולי דבר ברור מאליו, נכנס סעיף חדש לסדר יומו.
וכעת, כשהוא יושב בכסא מרופד בבד מחוספס, במונית הגדולה לתל
אביב, התקשה שלא לאחוז את העיתון בידיו, לבהות במודעה בעיניים
פקוחות של ילד הבוחן חלון ראווה של חנות ממתקים, ולהעביר את
אצבעותיו הארוכות על האותיות המודגשות. בכל ליטוף, חש את
נוכחותו של אלכס שהייתה חבויה בהן, וכל נגיעה פתחה פתח בתת
ההכרה שלו, פתח לזכרונות מודחקים שפרצו לחלל מוחו ומילאו אותו
כאלפי יונים הנדחקות לצאת דרך פתח כלוב צר. הוא תהה איך יגיב
אלכס כשיראה אותו לאחר יותר מחמש שנים שלא התראו, והחל להריץ
במוחו תרחיש דמיוני של מה שעתיד לקרות.
הוא ייכנס לאולם ההרצאות, יישב בפינת השורה האחורית, כהרגלו
עוד בתקופת לימודיו, הרגל שזכה להתרסות קבועות מצד אלכס שהתעקש
שיישב בשורה הראשונה, קרוב אליו. לאחר מכן, יניח את ראשו על כף
ידו הפרושה לרווחה, וייתן לעצמו לשקוע בקולו הנעים של המורה
שלו. לאחר ההרצאה, כשהאולם יתפנה מהמון האנשים שפקד בדרך קבע
את הרצאותיו, יגאל יישאר לשבת במקומו. הוא יתהה האם אלכס יחלוף
על פניו מבלי לשים לב אליו, או שמא מחיצות זכרונו ההולך ואוזל
ממנו תיפולנה אל מול תווי פניו העדינים, כפי שהבטיח לו שיקרה
לא פעם. ואחרי שאלכס ירים את ראשו ויבחין בו, ופניו יקרנו
בהילה הייחודית לו, ייכנסו שניהם למשרדו המאובק של אלכס, משמאל
לבימת ההרצאות. שולחנו ומגירותיו וארונית הספרים שלו, יישארו
כשהיו, גדושים לעייפה בדפים, שרבוטים, ספרים וכתבי עת למיניהם.
הוא יזכה סוף סוף לשאול אותו האם השלים את כתיבת הספר שלו,
שתכנן במשך שנים רבות ושיתף את יגאל ברעיונותיו בהתלהבות
ילדותית, ונתן בידיו טיוטות של דברים שכתב. והם יוכלו לשוחח
במשך שעות ולהיזכר בשנים שהעבירו יחד, ואלפי רגעים יצוצו ויעלו
אל פני השטח בסערת רגשות אימתנית, ומעל לכולם יסוכך ברכות,
ובנגיעות מפרות, רגש האהבה.

בכי צרחני של תינוק, שהיה שכוב בעגלה, בכסא לידו, קטע את חוט
מחשבתו. אמו של התינוק, שנענעה את העגלה, הזכירה לו את בתו של
אלכס. תמונותיה, שהיו מפוזרות על שולחנו ובארנקו, היו חקוקות
בזכרונו של יגאל. הוא הביט בה כמה רגעים, מנסה לשחזר את השעות
שהעביר במשרדו של אלכס, עובר על טיוטות לספר שלו, ומדי פעם
מעיף מבטים חטופים לתמונות של משפחתו של המורה שלו, משתוקק
לראות מיהם האנשים שמבלה איתם את זמנו, לפני ואחרי פגישותיהם,
ומתיימרים לאהוב אותו יותר ממנו. האם הצעירה הבחינה בו מביט
בה, וחייכה אליו במתיקות שלא ראה כמותה מעולם. הוא ידע שיתעצב
כשיגיע הזמן והיא תרד מהמונית, עם תינוקה שבכה ללא הרף בעגלה.
הוא הביט מהחלון וראה כי המונית נעצרה ולא נוסעת. יש פקק עד תל
אביב, הכריז הנהג,
ובסימפוניה של ייאוש, נשמטו ראשי הנוסעים במונית אחורה. ארבע
וחצי, הראה השעון שעל היד שלו, שרק כעת נזכר להביט בו. רק שעה
וחצי נותרה עד להרצאה, חשב, ובלב מלא אהבה ידע כי הפקק ישתחרר,
והוא יגיע בזמן, הרי אלכס לא ייתן שמשהו יעצור בעדם מלהיפגש
שוב.
הוא הביט בחלון, ויכול היה לראות מרחוק את בנייניה הגבוהים של
תל אביב. הטלטלה העזה של העיר הגדולה תמיד הקסימה אותו ונחקקה
בזכרונו, ולכן האווירה המתה בכביש, שעמדה בניגוד מושלם למגדלים
האדירים, הפתיעה אותו. אתה רואה, אמר למורו בחיוך, גם התנועה
האינסופית הזאת נאלמת דום לכבוד פגישתנו המחודשת, לכבודך. אותה
תנועה שנהגת בה בסבלנות האופיינית לך, כשהיית נוסע לכנסים
והרצאות, ותמיד ביקשת שאבוא אתך כי את אשתך זה לא מעניין
במיוחד, וכמובן שאף פעם לא סירבתי. תמיד עצרנו בדרך, כי היית
חייב להתפעל מנופיה החנוקים של תל אביב, שנתנו לך השראה. גם
היתה אותה פעם בה הזמנת אותי להרצאה וציינת כי לפניה אתה צריך
לקפוץ לבית של הורים של עמית לעבודה, כי מתקיימת אזכרה לבנם
שנהרג בפעולה צבאית לפני כמה שנים, ואתה חייב ללכת לפחות לכמה
דקות, וביקשת שאבוא איתך כי אתה פוחד ללכת לבד.
גם אני פחדתי. כל הנסיעה שאלתי אותך שאלות על המשפחה, וכשהגענו
ועמדנו כמה סנטימטרים מהדלת, חששתי ושאלתי אותך מה יקרה אם
האמא תפתח את הדלת, תקדם את פנינו לשלום, וכשתיזכר בבנה תפרוץ
בבכי? כל כך פחדתי. לא הייתי מסוגל לראות אדם בוכה אל מול
עיניי. הנחת ידך על כתפי, ודאגותיי נטשו אותי.
באותה הפעם לא הגענו להרצאה. נשארנו באזכרה כל הערב, והחלפנו
מבטים מבולבלים בינינו. לא התאכזבת. ניסית לפייס אותי, למרות
שלא היה כל צורך בכך, באיזה פתגם נדוש ששלפת. משהו כמו "לא
תמיד אתה מגיע למחוז חפצך, אך יונה בשמיים מסמנת כי צריך
להמשיך ולקוות", ושנינו לא הבנו מאיפה הבאת את רצף המילים
המגוחך הזה, וצחקנו כל כך חזק עד שהבטן כאבה. תמיד ידעתי שגם
בך יש רסיס של תמימות.
בדרך חזרה התעקשת להסיע אותי הביתה, ולא יכולתי לסרב לך. לא
רציתי לסרב. בנסיעה קראתי לך סיפורים שכתבתי, שנשאתי במקרה
איתי בתיק, ומדי פעם העפתי מבטים לראות את התגובה בפנים שלך,
אך לא זזת. רק הקשבת בדריכות, ומאחורי כל הקור הזה, יכולתי
לראות אותך מתעטף במילים ששרבטתי.
בסוף חייכת, ואהבת, ונתת לי עצות מעולם הכתיבה הפרטי שלך.
סיפרת לי שאתה כותב הכי טוב כשאתה עירום. את הקליפות החיצוניות
קל להוריד, הסברת, ובזמן הכתיבה, נשאר רק להסיר בעדינות את
הגלדים הפנימיים, בעזרת מילים. לא פציתי פה עד שהגענו לבית
שלי. אמרתי לך לילה טוב, ויצאתי מהמכונית. אהבתי כל כך.
רעש צופר מכונית העיר את יגאל משנתו. הצצה בשעון זעזעה אותו
לחלוטין, כשראה כי השעה היא רבע לשבע, וכנראה שישן כל כך עמוק,
ופספס את התחנה. הוא לא ידע אם להתנחם, כשהבחין כי במונית
ישובים אותם נוסעים, ועל הכביש פרושה אותה תנועה מתה מקודם.
אנחה כבדה נפלטה מפיו. עיניו נעצמו, מוחו נאטם. היונים חזרו
למקום משכנן בכלוב, ובצעד נואש של תקווה אחרונה, הוא קרב את
ראשו לשמשה, ובין טורי המכוניות, שנראו כשיירת כתמי צבע
עייפים, חיפש יונה אחת אמיתית בשמי תל אביב השחורים.