שניינו בוהים בתקרה. אין מוצא.
דממה. שמעתי כל נשימה, שלי ושלו. הייתה לי מין תחושת עצב
שכזאת, תחושה שמצד אחד אתה ממש מתאמץ לא לבכות ומצד שני אתה
כבר חייב.
עברה שעה, בשקט מוחלט. שעה מעיקה, שנינו הרגשנו את ענן העצב חג
מעלינו. מצד אחד אני רוצה לתחבק איתו, לבכות עליו ואיתו ושהרגע
הזה לא יגמר לעולם, ומצד שני רציתי ללכת ממנו ולהיות לבד, בלי
אף אחד.

הוא מסתובב אלי, מעביר את ידו על גופי, ופתאום אני שוכחת הכל,
אני מפסיקה לנתח כל דבר, מפסיקה לחשוב, אני מתחילה להרגיש,
להרגיש באמת.

שניינו בוהים אחד בשני, יש דרך. אני שומעת כל נשימה, שלי ושלו
כאחד. הרגשתי תחושת הקלה, כאילו מצאתי את מה שחיפשתי.
חיבקתי אותו, נתתי לעצמי לבכות, להשתחרר. והוא איתי, באותה
נשימה.
שלא יגמר לעולם.