"זה מתחיל בעינייך ויורד ללשונך ועולה בצחוקך וחוזר לעינייך,
מכריז: 'לא תתפוס אותי!'"
מאיר אריאל.

"שמלה יפה. ככה אומרים? שמלה או חצאית? אנחנו הגברים, אף פעם
לא מבחינים בהבדלים. עכשיו תשכבי ותנסי לא לחשוב. תנסי להרגיש
את הזרימה של המחט. אם את רוצה תחשבי על המחטים". הרמתי את יד
שמאל, ראיתי מחט וניסיתי לחשוב על "כלום".

כשאני מנסה לחשוב על כלום אני חושבת על ילד, וכשאני חושבת על
ילד אני בוכה. בלי קול. בלי רעידות. רק העיניים מטפטפות. לא
האף. רק טיפות עיניים. טיפה גולשת על לחי ימין. טיפה מקבילה על
לחי שמאל. אני חושבת על הטיפות ועל האין קול. הטיפה שיורדת
מעין ימין מהירה יותר. אני מסרבת לנגב את הדמעות.

"חסימות ישתחררו, יתכן ותכעסי היום על מישהו. יש שכועסים
עליי". יתכן. חייכתי. אמרתי תודה ויצאתי מהקליניקה.

כעס עושה אותי רעבה ואני מיד חושבת על בשר. כשאני חושבת על
בשר, אני חושבת על אנשים שאני יכולה לאכול אתם בשר. אני חושבת
על עמוס. עמוס שונא בשר, ובכל זאת אני חושבת תחילה על עמוס.
אני מתקשרת אליו רק כדי לשמוע, שאם הוא לא נשאר לישון אתי,
ו"זה רק עניין של אוכל" הוא לא מתכוון להגיע לתל-אביב. אני
מתקשרת לרינת ושומעת אנחה ושהיה לה יום לא פורה. כך היא אומרת:
"היה לי יום לא פורה". "אולי תבואי אליי ונלך לאכול בשר?" אני
אומרת, מנסה, למרות שכבר יודעת את התשובה, "לא, היה לי יום לא
פורה ואני לא רוצה להגיע לתל אביב רק כדי לאכול".  "טוב", אני
אומרת, "שיהיה לך יום פורה" ואני סוגרת את השיחה למרות שאני
יודעת, שהיא רוצה להמשיך ולדבר על פריון. אבל פריון מזכיר לי
ילד, וילד גורם לי לטפטוף קל ומכעיס בעין ימין ואח"כ בעין
שמאל. אני כועסת גם בגלל המחטים, ששחררו חסימות ואולי בגלל
שהוא אמר לי, שהמחטים ישחררו חסימות ואכעס. למען הדיוק והצדק
יש להבהיר, כי אני לא זקוקה למחטים או לאישור לכעוס. אני
מחשיבה עצמי מומחית עולמית לכעס, וכעס גורם לי לחשוב על בשר.
בשר אדום. לנעוץ שיניים בבשר אדום נוטף דם.  

אני יכולה להגיע לבד למסעדה ולבקש, ואף להתעלם מהמבטים. לא,
הבעיה היא לא המבטים. הבעיה היא שקיפות התאווה. למסעדה לא
מגיעים עם כזו תאווה, יש להתאפק. להתאפק בציבור. ברגע שאכנס
המלצר יעיף מבט קצר והוא ידע. ידעו כולם. הם יראו את התשוקה
וירגישו את הכעס, שכמו הצחוק גם הוא ניכר. כמובן, שמה שהם יעשו
עם ידיעה זו הוא עניינם. ובכל זאת, ברור יהיה לכל, שאין לי עם
מי לחלוק את תשוקתי לבשר. גם היותי עבת בשר חושף עובדה פשוטה
זו.

עמוס - לא, רינת - לא. לשירה ולנעמה יש בעל וילדים. בשבע וחצי
בערב הן לא חושבות על בשר. הן יושבות על הכסא הנוח ביותר בסלון
חושפות שד ומיניקות. פעם נעמה הייתה אוכלת איתי בשר. תשוקתה
לבשר הונצחה בסרט ביתי. פיקניק בכנרת. נעמה ואלי, רפי ושירה,
אני ועמוס. אלי מצלם. שירה ואני מנומנמות. רפי ועמוס שקועים
בשיחה. הם התחילו אתמול, המשיכו כל הלילה והם כנראה ממשיכים עד
היום, עד שיוכח אחת ולתמיד, מי חזק יותר ומי חכם יותר. כשהם
מתחילים לדבר אני לא שומעת מילים, רק נהמות וגרגורים בקול בס
נמוך. יש שם הרבה "אני" וגם הרבה "לא נכון" ו"אתה טועה" ו"תשמע
קטע". המצלמה עוברת לנעמה. היא לא מבחינה בנוכחות המצלמה. היא
לוקחת לחם ובוצעת. פותחת קופסא שיש בה בשר קר, מורחת מיונז
ומניחה את פרוסת הבשר. היא מוסיפה עגבנייה ואוחזת הכל בשתי
ידיה. היא נוגסת ולועסת והמצלמה מתמקדת בפניה. פרורים עפים לכל
עבר. כן, נעמה אהבה בשר, וכשהסרט זכה לחשיפה פומבית ביום
הולדתה היא רק צחקקה במבוכה. אהבתי את נעמה ועכשיו אני כועסת,
כשאני חושבת על הילדים שלה, וכועסת על כך שאני כועסת. כעס עם
גווני קנאה הוא הנורא מכל. אני יכולה למגר בקלות כעס עם גווני
עצב או צבוע בשנאה, ויכולה גם לכעס עם אכזבה. כעס-קנאה מעייף
אותי ואני חושבת על עמוס, שלא אוהב בשר ולא רוצה ילדים.

יש מקומות שמיד מעוררים בי תשוקה לבשר. למשל כפר סבא. אם
הולכים ברחוב המרכזי של כפר סבא בבוקרו של יום רגיל, פוגשים
הרבה נשים בהריון והרבה נשים עם ילדים. הלכתי פעם עשר דקות
ברחוב הראשי של כפר סבא וחלפו על פניי עשרים ושתיים נשים
בהריון ועם ילד. הפסקתי לספור אחרי שחלפה מספר עשרים ושתיים.
השפלתי מבט כשהגעתי למעבר חצייה, רק כדי לגלות בשיפוע המדרכה
כתובת: "לאם ולתינוק". הרגשתי איך הכעס משתלט עליי. זה התחיל
עם חולשה קלה ברגליים ורעידות קלות בבטן והסתיים בסומק קל
בפנים ובנשימות מהירות.

מה שטוב ברחוב הראשי של כפר סבא זה ריבוי מקומות שמוכרים בשר,
ובמצב כזה אני מוכנה להתפשר גם על ביג-מק. התאפקתי. חזרתי
לעמוס רעבה, מתנשפת ומלמלתי חלושות: "אני לא רוצה לחיות בכפר
סבא, בוא נעשה ילד". עמוס לא הפתיע גם הפעם, מיד התעשת ואמר:
"אני נשאר בכפר סבא, כבר דיברנו על זה", כאילו שאם כבר דיברנו
על משהו אין לשוב ולדבר בו. ואני אוהבת לדבר בעיקר על דברים
שכבר דיברתי עליהם בעבר. אין בכך מאמץ, דעותיי ידועות לי ואני
לא מצליחה להפתיע או לרגש את עצמי. אני גם יודעת מה אחרים
יגידו, הרי כבר דיברנו על כך וכולם כבר הביעו עמדתם.

"דברים שדיברנו עליהם" מרגיעים אותי. הקול שלי שקט ורך אין בו
עליות או ירידות פתאומיות ואין מגע בין המלה לרגש. יש אנשים
שאני מנהלת איתם את אותה שיחה כבר שנים. אני חושבת, שיציבות זו
משמרת את היחסים בינינו. יש דברים שמשתנים, אנחנו משתנים וגם
אומרים לנו שזה עידן של שינויים מהירים והנה, יש משהו אחד שלא
משתנה! - הדברים שכבר דיברנו עליהם, ואנו שבים לדבר עליהם תוך
מודעות לכך שכבר דיברנו עליהם. גם הדיבור על כך שאנו שבים תמיד
לדברים אלה הוא מרכיב חשוב בתחושת החמימות והיציבות. ככה אני
אוהבת. לדבר עם החברים שלי על דברים שכבר דיברנו עליהם. כדי לא
להישמע מעורפלת או מהורהרת או גרוע מכך מבולבלת, הנה רשימה
חלקית: עם עמוס - "בוא נעשה ילד",  עם שירה - "איך אנחנו לבד.
כל כך לבד. גם כשיש לנו חברים אנחנו כל כך לבד", עם נעמה -
"איך עובר לו רץ הזמן, איך אנחנו אוהבות ובכל זאת לא נפגשות",
עם רינת: "אנחנו צריכות להיות במקום אחר. איך נתקענו ככה
בעבודה מייגעת, איך זה לא עונה לנו על הצרכים".

רק שבזמן האחרון אנשים שונים רומזים לי שאני תקועה. הם לא
ממהרים לחזור אליי כבעבר. אני משאירה הודעה והם חוזרים אחרי
יום או יומיים או בכלל לא, ואני שומעת עייפות בקול שלהם. כשאני
מנסה לחזור לנושאים האהובים עליי: בוא נעשה ילד/איך חלפה עוד
שנה וכלום לא השתנה/ איך נמאס לכולנו לעבוד, הם שותקים או
נאנחים ומהמהמים משהו, ואין לי עם מי לאכול בשר.