"הזווית שבה אתה נתון היא אולי חצי ממה שחשבת שאתה יכול
להיות", קולו אמר בגמגום.
והוא סתם עמד שם, אחד מאלה.
האנשים האלה שמצדיעים להם כאשר הם חולפים לידך.
האנשים האלה שגורמים לך להרגיש נחות אבל רק בצורה מוחצנת
להפליא ממה שאתה באמת.
ואני עמדתי שם, מהצד, מסתכל על כל המצב ורואה את זה מגוחך לשפת
העם הפשוט לחשוב באופן הזה.
התפלאתי והקול התפרץ מבפנים, זועק לנשימה.

בולע. לוגם. אוכל עוד כמה סטייקים.
הבטן נשארה רעבה ולא מצליח להשתיק את הצליל המקרקר מבפנים,
השופע ממני. מין מניפולציה רגשית שאי אפשר להסתיר.
ושכולם רואים אתה נתון במצב גרוע, המצב כבר הפך להיות מנטלי.
שום דבר פרקטי לא ימנע מזה לצאת החוצה, ואתה חושב מה לעשות,
והמחוג משמיע צלילים שמאיצים בך, והקצב עולה ואתה מפחד.
ויודע -
ששום דבר לא יכול לעצור את זה.

השליח דופק בדלת.
עוד משלוח הגיע.
אני בחדר. צעדיי פוסעים בשקט לכיוון הדלת, נועל אותה, מסתגר
שם.
נותן לנשימה לעשות את שלה, מנסה להירדם.
השליח דופק שוב. הוא מלחיץ. אני מנסה לחשוב ולעשות משהו מועיל,
והלחץ רק עולה וגורם לך לחשוב שאין לך לאן לברוח. והחלון בחדר
פתוח.
קומה 9.
לרגע חלפה מחשבה חצויה, קטועה ומרעידת נימים, והעדפת שלא
לחשוב.
והשליח מלחיץ ולא מבזבז זמן יותר מדי ודופק ודופק. והשכנים
צועקים.
והשליח יודע שאתה שם. הוא יודע. והוא לא מוותר.
ואתה לא רוצה עוד עומס, ויש לך כאבים בצד, והדבר מנסה לגלוש
החוצה, ואתה מזיע ועייף, ופתאום אתה מבין את המשפט הזה. נזכר
בו.
ומתחיל לפעול.