הגעתי לפה ב- 8 ועכשיו כבר 8:30, ואני עדיין בוהה בכביש באותו
חוסר טעם כמו לפני חצי שעה.  זה לא הקור המקפיא של ליל ינואר
שמעצבן אותי, מה פתאום, בכלל לא.  וגם לא העשן של זאת שישבה פה
ועלתה ל - 567.  אני הרי מחכה ל - 029.  ואני מחכה כבר יותר
מחצי שעה והוא לא בא, כאילו שכח שאני פה קפואה למחצה.
האנשים, הם באים והולכים. הם נותנים בי מבט מוזר ששואל "מי את
בכלל, ולמי איכפת שאת קפואה?" ועולים להם לאוטובוס. ואני עוד
עומדת פה, וקר לי ובודד. ויש כאלו שיורדים מהאוטובוסים.  הם רק
יורדים להם, וכמו נמלים עסוקות ממשיכים לרוץ להם לדרכם ואני
עוד עומדת פה כמו איזה זין.  זה לא כאילו יש לי לאן למהר אחרי
12 שעות לימודים. לא בכלל לא. אני הרי רק רוצה להגיע למיטה
ולישון, עד הבוקר הבא ששוב אצטרך לחכות לאותו 029 מחורבן. אבל
על הכביש עדיין מכוניות ואוטובוסים לא נכונים. ואני לבד וקר
לי. אז אני מרשה לעצמי לחשוב על ההודעה שאולי השארת לי במזכירה
בבית. על התה החם שאשתה בזמן שאני מקשיבה להודעה רק עוד פעם
בשביל לשמוע אותך אומר שאתה אוהב ומתגעגע. אבל האוטובוס עוד לא
פה, והתחנה מתרוקנת שוב.
567 מזוין. מה זה יעלה לך לנסוע קצת מעבר לתחנה המרכזית?
נכון שזה היה יכול להיות נחמד, אם לפעמים, רק לפעמים, החיים
היו מסתדרים לנו כמו שאנחנו רוצים. לנו ולא לאחרים. ושהיינו
יכולים להיות איפה שרוצים, מתי שרוצים ועם מי שרוצים בלי
שאלות, בלי דאגות מיותרות. נכון שזה היה נחמד, אם היה לי מעיל
והאוטובוס היה מגיע? אבל כבר 8:41 והכביש עדיין מלא מכוניות
פרטיות.