הקטע מבוסס על מקרים אמיתיים שונים מה שהופך אותו ללא אמיתי
בכלל! ועל רגשות אמיתיים הפוקדים אותי כל הזמן... בנוגע לסוף -
לא זה לא הסוף, עקב תגובות החלטתי לגנוז אותו לעת עתה... אולי
הוא יפורסם בהמשך...
("מעניין מה פרויד היה אומר על כך...")


בכיתי.
זה הוא? כן זה הוא, זה בטוח הוא... בטוח... אם הוא לא לובש
היום חולצה לבנה... אז... אז אני קרפדה מעוכה, דרוסה, מרוחה על
שפת הכביש!
מחיתי את הדמעות מהר ויבשתי את העיניים, לא רציתי שהוא יראה
שבכיתי. אין לי כוח לשאלות מעיקות ואני שונאת שמרחמים עליי!
התקרבתי. היה ברור שגם הוא ידע. נכנסנו והתישבנו.
הייתי בטוחה שאני עומדת לפרוץ לי שם בבכי אבל ידעתי בברור שזה
לא הזמן והמקום. נשמתי עמוק ומרוב שרציתי לבכות הנשימה שלי
נשמעה כמו אנחה קטנה, מצויצת, מבוהלת מעט ומאד נרגשת ונבוכה.
זה בטח נשמע לך מצחיק אבל קצת קשה לתאר את זה אני מאד גאה בי
על זה שהצלחתי איכשהו אז אם זה עדיין לא ממש ברור לך, אז תנסה
בפעם הבאה שאתה עומד לבכות להקלע לסיטואציה שכזאת ואז לנשום
עמוק ולנסות להירגע. מילה שלי שיצא לך משהוא בסגנון אם לא יותר
מצחיק...
בכל מקרה הוא עצר ושאל, "את בסדר?" מובן שלא ברור שכלום לא
בסדר ולא אני לא בסדר, איך לעזאזל אפשר לצפות שאני כן אהיה
בסדר, הא?! (או אפילו כל בנאדם נורמאלי שהוא לא אני, ואני
מדגישה - אפילו.) אבל לא רציתי להכביד עליו עם זה וגם לא ממש
היה לי חשק להשתפך לו שם, מספיק גם ככה שאני כל החיים שלי
משתפכת לי מול אנשים ומתפרקת לי. נמאס לי מזה... נמאס לי
מעצמי! לא! לא אני לא בסדר!
אז עניתי לו - "כן, בטח, הכל מצוין ממש! למה שלא יהיה..." ולא
ממש הצלחתי לחנוק את הדמעות אז מהר חייכתי אליו מין חיוך גדול
ומאושר שכזה ולפני שהורדתי אותו מהפרצוף שוב נשמתי עמוק (אבל
הפעם בלי צפצוף), שתיתי טיפה מים והצלחתי לחנוק אותן.
ישבנו שם ככה בשקט עוד איזה שלוש דקות (-/+ אני לא ממש
מדדתי...), כל אחד במאבקים שלו עם עצמו; הוא במה להגיד, מה אני
חושבת עליו ואיך הוא נראה בכל תזוזה ותזוזה שלו; ואני לא
הפסקתי לחשוב על זה, על מה שבכיתי מקודם, על אם הוא רואה ובטח
אני נראית כמו נרקומנית עם עיניים גדולות מנופחות ואדומות,
למרות שפעם מישהו אמר לי שזה עושה לי פרצוף עדין ויפה יותר.
רציתי לעוף משם הצטערתי על זה שזה דווקא היום כי אם זה היה
אולי לפני זה אז אולי הייתי יכולה להפיק את המיטב מזה, למרות
שכל עוד זה תלוי בי (וזה תלוי בי), אין מצב שאני אפיק מזה את
המיטב.
הוא התחיל לדבר על משהו, אני לא יודעת על מה בדיוק ולא ממש
הקשבתי. ניסיתי, באמת שניסיתי אבל אני לא ממש זוכרת מה הלך לי
בראש, אני יודעת שהלך הרבה וזה לא היה משעמם בכלל למרות שבאותו
רגע ממש ממש רציתי שזה יפסיק מה שלא הלך שם.
הוא ניסה לרתום אותי אליו, לעניין אותי... הוא שם לב שאני רוצה
להקשיב לו ושאני לא רוצה לפגוע בו. הוא ראה שקרה לי משהו. נראה
לי שהוא פחד שאני חושבת עליו דברים רעים...
פתאום הוא הסתכל לי בעיניים. אוווי... נבהלתי. עצמתי אותן לאט
ואז הזזתי אותן ממנו לצד. 'רק שלא יראה,' חשבתי. אחר-כך המבטים
שלנו נפגשו שוב. ראיתי שהוא קלט, שהוא רצה להתקרב אליי ולנחם
אותי. הוא הבין שלא רציתי לדבר על זה, אז הוא לא שאל, רק הסתכל
עלי במבט המנחם הזה. הוא נראה לי קצת כמו גור כלבלבים קטנטן
כזה שמבין שאתה עצוב ומסתכל עליך במבט מסכנון ולא מבין, כזה
מבט של רחמים לוטה בערפל, לא מבין כלום. אהבתי אותו על זה,
רציתי לחבק אותו. פתאום הוא נראה לי כל כך יפה, הוא היה ממש
מדהים!
עדיין לא הסתכלתי עליו כשלפתע הרגשתי אותו לופת את ידי בעדינות
כזו שהמיסה אותי, הוא ליטף אותה כל כך בעדינות שזה דיגדג לי
בבטן. הוא החזיק לי את היד. ואז כמו מתוך אינסטינקט ליטפתי
אותו בחזרה עם האגודל בעדינות כדי שלא ירתע ויזוז, בלי להביט
בו.
אתה צריך להבין את גודל המבוכה; זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי
אותו בחיים שלי (ככה). שנאתי ואהבתי את עצמי על זה בעיקר בגלל
שאני מתעבת את כל הבולשיט הזה. אבל אהבתי כי הוא היה פשוט
מדהים (אבל זה לא חוכמה אותי קל להרשים... אני אוהבת אנשים,
מתאהבת בכל אחד... - פאתטית ממש). רק חבל שזאת אני כי זה טוב
מדי בשביל להיות אמיתי, בסוף הוא הרי ינצל אותי ויזרוק אותי
לכלבים. אני מכירה גברים כמוהו, בעצם הם כולם כאלה, זה מה שהם
עושים. העפתי את היד משם הסתכלתי לו בעיניים ואז גם מהן ברחתי.
היה לו מבט פגוע עצוב כזה והרגשתי שפגעתי בו. כעסתי על עצמי.
רציתי לבקש סליחה, לקום אליו לחבק אותו ולנשק אותו.
איזה פסיכולוג בגרוש אחד יכול לקפוץ ולהגיד לי שאני טיפוס כזה
שבורח מדברים, מבעיות, מאהבות ומהחיים... אז מיסטר פסיכולוגרוש
שלא יקבל הפעם גרוש, יש לי משהו להגיד לך; אחרי לפחות 16 פעמים
שבהן חשבתי על התאבדות ואני בכל זאת בחיים אני חושבת שמגיע לי
קצת יותר מסתם "...בורחת מהחיים..." למרות שאני יודעת שהוא
יהיה צודק באיזשהו מקום...