זה לא הקטע במלואו, אלא רק מה שנתתי לעצמי לפרסם בינתיים.
אולי בעתיד יתפרסם גם ההמשך.

לוקחת סוף-סוף את הדף והעט.
אבל מה אני אכתוב, לעזאזל? שכואב לי? שכואב לי עוד? ועוד? ועוד
ועוד ועוד? שהכאב משתווה רק לאותו כאב שאני משערת שאחוש
כשיעקרו לי את הלב מהמקום? כי ככה אני מרגישה, כאילו מישהו נעץ
בלב שלי ציפורניים, ומשך אותו החוצה בכל הכח...
אני מדממת, ומנסה להסתכל קדימה. במטושטש, במרחק לא רב, אני
מזהה משהו. גוש אדום, שהיה פעם הלב שלי, מתפרק לאט-לאט לטיפות
אדומות, שקצת שחור מעורב בהן. פתאום אני מבינה שמי שאוחז בלב
שלי כעת, זה אתה. הלב שלי בידיים שלך. ידיים שלא פעם ולא
פעמיים ולא שלוש ידעו להרגיע אותי, לקרב אותי, לתת לי הרגשה של
בית שאף אחד אחר לא יכול היה לתת, או שיכול היה לתת אבל לא
רצה... ועכשיו הידיים האלה מחזיקות את הלב שלי, ומהמרחק שאתה
עומד אני עוד יכולה לראות אותו פועם, טיפה לאט מהרגיל, מפחד
ומהורהר, עדיין לא יודע בדיוק איך להגיב ולמה.
ואני בוכה ומתכווצת ומנסה להגן ולחמם ולכסות את אותו המקום
שפעם היית בו, שפעם הלב שלי היה בו, ועכשיו נשאר במקומו רק חור
שחור שהולך וגדל, ומאיים לבלוע את כולי אם לא אתגבר, אבל מי
חושב עכשיו על להתגבר. כל מה שהראש שלי מכיל זה רק את אותו
רגע, אז, בפעם הראשונה שבה, כשליטפתי לך את הידיים, הרגשתי
כאילו אני מלטפת את עצמי, ואני כבר לא שואלת את עצמי אם ההרגשה
הייתה אמיתית או לא, רק רוצה לחזור לאותו מקום ולאותו זמן,
כשהייתי שלך והיית שלי, ושנינו היינו של שנינו, ורק החזקנו אחד
את השניה ואחת את השני שלא למעוד, שלא ליפול, שלא לכאוב.