המדען עמד וצפה ביצירתו החדשה. אילו רק היה לו יותר זמן... הוא
יצר את הביו-ספירה הזו, תוך שבוע בלבד. קודם התאורה כמובן,
שאפשר יהיה לעבוד בתוכה, מים ואדמה, צמחיה ולבסוף בעלי חיים.
בעלי החיים שהיו בעצם דרכם של המדענים החובבים לבטא את כשרונם
המעוות בגנטיקה.  
ועד כמה שזה היה מעוות... אך זה לא מה שהעסיק את המדען באותם
רגעים שהוא עמד אל מול הביו-ספירה החדשה, מביט בה דרך הזכוכית
העבה למעלה. מחשבותיו נדדו אל החדר השכן, בו שקוע בשנתו
המלאכותית היה יצירת המופת של המדען: אדם - אישיות דימו
מלאכותית. הוא היה תוצאה של שנות מחקר גנטי רב, ובחיצוניותו אף
דמה ליוצרו: המדען. הוא היה ילד, שלא ידע דבר, אך היה לפניו כה
הרבה לגלות...

המדען חייך לעצמו והביט שוב על מסך המחשב. זה נראה על פי
קריאות המכשירים כאילו בנו הקטן חלם... מעניין על מה הוא
חלם...
"אדוני?" קולו של העוזר נשמע מכיוון הדלת. המדען הסתובב אליו.
"כן?"
"אנחנו מוכנים," הוא אמר. המדען הנהן בראשו.
"המשיכו כמתוכנן. הזרקת סם הרגעה לטורפים?" הוא בדק.
"כמובן אדוני!" העוזר הנהן בראשו.
"אז המשיכו. אני אצפה מכאן."
העוזר יצא, משאיר את המדען לבד, לתהות לגורלו של יצירת המופת
הגדולה של חייו. האם ישרוד? האם יבין את מהות הכל? הרי זה הכל
כה פשוט...
הוא התכופף רק מעט, מסתכל מטה אל תוך הביו-ספירה. בהבזק אור,
הופיעה לה דמות צנומה שכובה על הדשא הירוק. הוא היה עירום,
שעיר, ודי מכוער. אבל, האסתטיות של אדם לא הייתה ממש חשובה
ברגע זה. בכלל, הגנים שלו נבנו כך שהיה זה ברור כי במוקדם או
במאוחר יעבור מוטציה.
הדמות התעוררה, אור הנורה הענקית דמוית השמש צורב את עיניו של
האדם. כמו חיה, הוא פחד מהכל, אך הסקרנות החבויה אי-שם בקוד
הגנטי, גרמה לו לרצות לדעת, לקום על רגליו, להסתכל על הצמחים
והחיות, לגלות את עולמו הקטן.
המדען חייך. זה היה כמו לראות את ילדו שלו עושה את צעדיו
הראשונים. הוא סיים לכתוב את הדו"ח היומי, ויצא מחדר הצפייה.

לא לקח זמן רב, לפני שהתחילו הבעיות. מנהלי המעבדות כנסו את
המדענים האחראים לפרוייקט "אדם" והציגו בפניהם את הבעיה כפי
שהייתה: לאדם היה כמובן הדחף להתרבות, שכמו כל שאר הדחפים ביקש
להתמלא. הוא הבין כבר דברים כמו חום, קור, כאב, מזון.  הוא ראה
את בעלי החיים סביבו מזדווגים, וכנראה שהגיע למסקנה הברורה
והאנוכית במיוחד: גם אני רוצה.
"צפיתי שזה יקרה," אמר המדען בטון מתנשא, אחרי שתיקה ארוכה
שהשתררה לה בחדר הישיבות,
"ולכן יצרתי נקבה."  שאר המומחים היו כמובן נדהמים מהעובדה שלא
נאמר להם דבר, אך בסופו של דבר, נרגעו כולם, פרט לאחד...
הוא היה מדען כה מבטיח בעולמו שלו. מומחה בגנטיקה של בני מינו
דמויי הנחש, הוא שאף ללמוד גנטיקה של מינים אחרים. וכמובן כאשר
הציע את פרוייקט אדם, היה חייב המדען להשתלט. הוא שנא אותו על
כך, ורצה נקמה. והנקבה היה כל מה שהיה צריך כדי שנקמתו תצא
לפועל, בשלב הבא של התוכנית.

הנקבה והזכר הסתגלו זה לזה במהירות רבה, אולי משום שחלקו גנים
דומים. הם צדו יחד, התחלקו במזון, והמדען הרגיש כי הגיע הרגע.
הגיע השלב הבא.
מטרתו הייתה ליצור יצור תבונתי עצמאי, שניתן יהיה ליישב אותו
על פלנטה כלשהי, ולצפות בהתפתחותו. המדען ידע זאת, אך משום מה,
נקשר לאדם יותר מדי, ורצה לשמור אותו בקרבת מקום רק עוד קצת.
הוא שינה רישומים, זייף בדיקות, אך שאר הצוות החליטו לבסוף, כי
הגיע הזמן. הם מקמו את הכימיקלים מזרזי ההתפתחות בתוך עץ פרי,
ואת העץ בביו-ספירה. זה היה עניין של זמן, עד שהאדם והנקבה
(חוה היה הכינוי שלה, בינתיים) יאכלו מהפרי. ואז... עליה
בתבונה, פיתוח של שפה מדוברת, של הבנה, זיכרון ארוך יותר. אבל
הייתה אפשרות אחרת.
המדען חיכה בסבלנות, עד שהיה סוף-סוף לבדו במעבדת התצפית, ואז
הוא הפעיל את המגבר טלפתי, כשהוא מכוון על אדם.
"תקשיב לי," חשב לכיוונו. "אני יצרתי אותך אני..." המדען היסס.
"אני אלוהים. ואני פוקד עליך, לא לאכול מהעץ שליד האגם. אם
תאכל מפרותיו, אדם, אתה תמות."
האדם נראה מהסס, מבוהל כששמע את המחשבות בראשו. המדען יכל
להבין זאת. והוא חייך. פחד זה טוב.

הביו-ספירה נראתה ריקה למדי כשהמדען דמוי הנחש התגנב פנימה.
הוא שמע את נחירותיו של האדם בחשכת הלילה, ואחז בחוזקה את
המכשיר בידו. הוא חיפש את חוה, הנקבה...
"תתעוררי," חשב לכיוונה, משראה אותה מכורבלת תחת עץ. "היי
אישה!" עיניה נפקחו, והיא עמדה לצרוח למראה האיש הזר והמפחיד.
"ששש..." הצליל שיצא מבין שפתיו הזכיר לה את הנחש. "אני
רוצה... להציע לך משהו..." הוא חשב.  "הפרי... העץ מול האגם...
אם את ואדם תאכלו ממנו... תדעו הכל... תהיו חכמים יותר, חזקים
יותר."
היא בהתה בו בצורה מוזרה, אך הוא ידע שהיא מבינה, וזה מה שהיה
חשוב. הוא חייך.  אז לא היה צורך בלהרוג אותה בכל אופן. עד
הבוקר, שניהם יכפילו את ה IQ שלהם פי שתיים בעזרת הפרי...
וילכו מכאן, מפנים מקום למחקר חדש.

ואכן כך. בבוקר האכילה הנקבה את הזכר עם פרות העץ, ועד הצהרים,
שניהם בישלו את הבשר אותו אכלו, וכיסו את עצמם בבגדים. אכזבתו
של המדען, הייתה בעלת כוח הרסני, אך הוא שמר אותה לעצמו...
ולאיש דמוי הנחש במצלמות הביטחון אותן שכח.
עד הערב, היו יצירותיו של המדען לבושים וישבו במעבדה, שומעים
את סיפור יצירתם מן המדען. הוא אמר שמשום שאכלו מהפרי, יהיה
עליו לגרשם מגן-העדן, הביו-ספירה. הם הבינו. הוא הסביר להם מעט
על העולם בחוץ, אם כי הם יכלו לחוש את הכעס שלו, למרות העדינות
והאכפתיות.
"אבל למה?" שאל אדם.  כמובן... שאלה טיפוסית של ילד קטן שלא
מבין שהוא בעצם סוג קצת שונה של עכבר מעבדה.
"מה עוד תבקש? חיי נצח?" שאל המדען. "או אולי להיות אלוהים,
כמוני?"
לזה, לא הייתה לאדם תשובה... בינתיים.