הדמעות, מופתעות שבכלל הרשיתי להן לצאת, נפלו על פניי כשרצתי
ברחובות, מחופשת בשמלת כלה לבנה. הרמתי בידיי את שולי השימלה,
שלא תטונף מהרחובות המאובקים, חושפת ירכיים לבנות וביריות בלבן
בוהק...
נופפתי ביד ימין למונית שעצרה.
ירח חיוור השקיף עליי ורוח הערב המקפיאה גרמה לי לשמוח שנכנסתי
למונית.
"אז מה...?", השתעל הנהג וזרק מהחלון בדל סיגריה, מכחכח
בגרונו, "ביבי או ברק?"
לא הבנתי בכלל מה הקשר, הרי ברק בכלל כבר לא אופציה, חוץ מזה
הייתי די מדוכדכת...
"תגיד, אתה ממש דפוק או משהו כזה?!", בכיתי, "אתה לא רואה שאני
נסערת ובשמלת כלה?! מה לי פוליטיקה עכשיו...."
"קודם כל, תרגיעי...", נחם אותי הנהג ושם בקולי קולות עופר
בכי, "לא משנה מה הבעיה, אני בטוח שתצליחי לסדר את זה עם בעלך
לעתיד... ואם זה בגלל שהוא רוצה שתמצצי לו, אז תמצצי לו... אז,
לאן את רוצה...?"
"לאיזה פאב תל- אביבי נורמלי!"

"אז מה", אמר באדישות בארמן עטוי זיפים שצחצח ספל בירה בסבלנות
של מאהב, "את רוצה קצת וויסקי?"
"תביא לי וודקה תפוזים!", נבחתי, מנגבת את הדמעות מעל פניי.
"השמלה...", שמעתי פתאום את קולו מבעד לעשן וחשתי כשהצביע על
הגדר הלבנה ממלמלה שהקיפה אותי.
"מה איתה?", אמרתי בזעף שכזה, בין הלגימות.
"יש לך צרות ביום החתונה?"
שתקתי. ניסיתי בכוח לעצור את הדמעות הבאות, לא להתנהג "כמו
נקבה"... זה לא עזר, בכיתי.
"עמדתי להתחתן היום אבל ברחתי כי אני לא בטוחה בכלל שאנחנו
מתאימים, בעצם אני בטוחה שאנחנו לא..."
סיפרתי לו את כל מה שסיפרתי לציון, כל הסיפורים כולל
מהצבא....
"נו?", שאל משועשע כשסיימתי, "ומה קרה בהמשך עם הדורי
הזה....?"

תל- אביב, 1994

אחרי מספר חודשי שרות בלבנון, ביקשתי העברה למשטרה צבאית. דורי
ותומר עברו ביחד איתי לשם. היינו כבר בדרגת רב-סמל שלושתינו
ומהר מאוד עשו מאיתנו צוות אחד. העניין הוא, שדורי ידע על הסוד
שלי, שאני בחורה בשם קארין. תומר לא. בין המשימות היינו
מתגנבים לאיזו חורשה ומזדיינים על העלים. זה היה כיף בלתי
מחייב, קצת כמו חוג קרמיקה, שבו את לא חייבת לאהוב את המדריך
או משהו. ממש לא.
יום אחד קיבלנו קריאה במכשיר הקשר.  זה היה המפקד שלנו.
חיכינו לאישור מהמזכירה ונכנסנו, מתוחים ומצדיעים.
"רב- סמל יחזקאל ציגלר לפקודתך!!!", צרחתי.
"רב- סמל דרור שרוני לפקודתך!!!"
"רב-סמל תומר ראובן לפקודתך!!!"
"עמוד חופשי!!!", נהם המפקד ולגם מיץ תפוזים, "יש לי עוד קצת
מיצפוזים בצידנית, רוצים?"
ענינו בחיוב והתיישבנו, לוגמים ומקשיבים.
"עלו חשדות לאחרונה...", נהם ולגם, " שמתנהלת בבסיס רשת סודית
להברחת סמים... אני מצפה מכם לחקור את העניין ביסודיות, בלי
לחפף.... ולבוא אליי עם מסקנות, כמובן..."

"אז כמה עולה שקית מהחומר הזה...?", שאל בציפייה מעושה תומר,
מרים בידו השרירית את השקית.
"5 שקל הפעם....", חייך הקצין פרוע הבלורית במחסן האפרורי.
"5 שקל והזכות לעצור אותך, אתה מתכוון...", חייך תומר חיוך
מנצח.
הקצין, שבאותם ימים נקרא שמעון עידה, החוויר וניסה לברוח. זה
לא עזר לו, כי כעבור כמה שניות נפתחה הדלת השנייה ואגרוף פלדה
חסם אותו.
"תגיד, מה היה חסר לך, פקד עידה?!", צעקתי לעברו כשהתפתל על
הרצפה, מביטה בבלוריתו שכבר אז החלה לאבד נפח.
"אני.. לא מודה בכלום....", מלמל הקצין שלימים נודע בתור שימי
המשתמש.
ירקתי את הסיגריה בעצבים ודרכתי עליה, מכבה את העשן ברגל גסה.
אחרי זה תפסתי את הקצין בגרון והצמדתי אותו לקיר. הוא צרח
כאילו נחנק ועיניו הבולטות נראו כעיני דג.
"עכשיו!", צרחתי, "עכשיו תודה או שאני חותך לך!".
תפסתי אותו בביצים בלפיתה הדוקה וכיווצתי את היד. תומר התחיל
לצחקק והוציא אולר.
"תרגיע את תומר, אני סתם מאיימת...", לחשתי בחיוך לדורי.
"אני מודה! אני מודה!", צרח הקצין והתחיל לבכות.
"פקד שמעון עידה...", השתעלתי בקול רם, "כרגע נעצרת על ידי
רב-סמל יחזקאל ציגלר, מטעם המשטרה הצבאית..."

"בא לי להשתין... אני הולך לחורשה...", נאנח תומר והחל צועד
לכיוון אחד העצים, אחרי סיום המשימה. דורי הלך בעקבותיו, כאילו
השלפוחיות שלהם מתואמות.
"אתה בא?!", צעק לעברי פתאום תומר.
קפאתי. זה היה רגע מכריע, מסוג הרגעים שעלולים לקרוע ממני את
המסכה ולחשוף מי אני באמת.
"אני בא...", אמרתי בשקט.
תומר נעמד ליד העץ ושלף את הכלי שלו. צינור ארוך, בהיר ומרשים.
הוא חיכה שהטיפה הראשונה תבוא והתחיל להשתין, עוצם את עיניו.
דורי שלף את הכלי שלו ועשה כמוהו. רצתי ונעמדתי לידם. פתחתי את
הרוכסן ובזריזות ידיים עשיתי כך שייראה כאילו אני משתינה, או
שמא משתין, בעמידה...
סיימנו את מעשינו והלכנו למשרד המפקד, לקבל תשבוחות. אחרי זה
היתה לנו הפסקה קטנה.
היינו במגורי חילים, תומר שלף סנדביץ' ונגס בו נגיסה בריאה. גם
דורי שלף סנדביץ' ונגס בו מכל הלב. הבאתי מוחטה קטנה לרצפה,
הוצאתי סנדביץ' ואכלתי.
"תגיד, יחזקאל, למה אתה משתין מתוך משפך נייר...?", שאל פתאום
תומר ונראה מוטרד משהו.
החוורתי. אני חושבת שבאותו רגע יכולתי להעלם מרוב בושה. בכל
אופן, קיוויתי שזה יקרה.
"מה קרה, יא הומו, אתה מציץ כשאנחנו משתינים?!", צחק דורי שראה
שאני בצרה. תומר הסמיק ומלמל משהו על אחותו של דורי, אחרי זה
המשכנו לאכול.
"חוץ מזה", אמר פתאום דורי, "מותר לי לספר את הסוד שלך,
יחזקאל?"
"לא, אני לא חושב ש..."
"יחזקאל הוא כזה מופרע ודון ז'ואן, שלא מזמן הוא עבר תאונה
חריגה במיטה... משהו כואב עם מספריים.. אז כרגע הוא מחלים...",
חייך דורי.
חייכתי גם אני אליו, אומרת לו תודה בעיניי.
למחרת התגנבתי עם דורי למגורי חיילים. זרקתי אותו על המיטה,
משמיעה צהלה פראית קטנה. הורדתי את הכומתה מהראש וניגבתי
מהפרצוף את הזיפים הסינתטיים. דורי התיישב, מסיר את חולצתו
וחייך את החיוך הסוטה שלו, שנייה לפני שהוא מקווה שיתמזל מזלו.
הוא המשיך לחייך וכך גם הבליטה במכנסי החאקי שלו. התיישבתי
עליו כשפניי מולו, מחייכת ומשחררת כפתור במכנסיו. ביד אחת
פתחתי את כפתורי חולצתי, משתחררת מהכלא הירקרק בעצמי. קרבתי את
שפתיי בצורה מגרה לצווארו, מנשקת  כל מקום שעושה לו נעים. הוא
ליטף את גבי החשוף, ידיו מתקדמות מאיזור לאיזור ומצמררות
אותי.
"אהלן דורי, מה ה...", צהל תומר כשנכנס בלי התראה לחדר ופתאום
השתלטה עליו מבוכה, " אוי, אם אתה עסוק אני... יחזקאל?!"
"כן, השם שלי הוא בעצם קארין ציגלר...", אמרתי בלחש בעודי
מתלבשת במהירות.
"דורי, ממזר שכמוך!", צהל תומר וכולנו צחקנו פתאום, משתחררים
מהמבוכה.

זה יצר סידור די נוח. באותה תקופה היינו יוצאים לחקור ולפעמים
לעצור חשודים בשעות הבוקר, בצהריים היינו נחים על המיטה הנוחה
ויכולתי להתרווח בנוחות, בלי לחשוש שהבטן תבצבץ מהחולצה, או
פיסת עור אחרת.

באחד הימים  התרווחנו שלושתנו על המיטה הגדולה, על המזרון הנוח
והמפנק שקיבלנו בתור צ'ופר. הראש שלי היה מונח על כרית נוצות
ודורי הניח את ראשו על הבירכיים שלי. הבטן הלבנבנה שלי בצבצה
אחרי הארוחה הטובה שהרבצנו באיזור.
פתאום, הרגשתי רוח נעימה על הטבור. גרגרתי בהנאה. כשפקחתי את
עיניי הבחנתי בתומר מחייך ונושף לי על הטבור בעדינות. הוא
הסמיק כשהבחנתי בו, כמו שתמיד הוא עושה כשמבחינים בו עושה משהו
מוזר...
"סליחה, קארין, אני... אני מפסיק....", מלמל והתרחק ממני.
"טמבל אחד, זה נורא נעים לי, אל תפסיק...", חייכתי בעיניים
עצומות, "דורי, נכון שאתה מרשה לנו?"
הוא נחר בבוז, כאילו שלא אכפת לו.
"כאילו שאכפת לי", גחך, " זה לא שאנחנו חברים או משהו
מחייב..."
תומר חייך והמשיך לנשוף. לפתע קרב את שפתיו והחל לנשק את
המקום, מרטיב לי את הטבור.
"כןןןןןןןן, תמשיך...", חייכתי בהנאה והתחלתי להתפתל בעונג,
כמו נחש ממש... הוא התחיל לנשק במעלה הבטן, משחרר כפתור עיקש
בחולצתי ומנשק. דורי קפץ והתיישב בכורסה לידנו והתחיל לפתוח
כפתורים בחולצתו.
תומר התעכב בחיוך ממזרי על הכפתורים העליונים ופתאום קרע אותם
בשיניו. הם התעופפו לקצוות החדר והחולצה נפתחה, מגלה חלק עליון
של בגד-ים, בצבעים כתום סגול. התפוצצנו מעונג, מצחקקים. דורי
היה כבר בלי חולצה והמשיך לשחק עם עצמו, פותח כפתור במכנסיו.
תומר חיכך ידיו בחלק העליון של הבגד-ים, משגע אותי. שפתיו
התקרבו לשם והנה נישקו בדיוק ברווח, בדיוק במחשוף. לטפתי לו את
העורף והמשכתי לגרגר בעונג, כמו חתולה. הוא הזיז מעט את
הכתפייה, מנשק פטמה שנחשפה, מלקק אותה בלשונו. דורי כבר שלף את
הזין שלו והתחיל לעסות אותו מולנו ולהאנח בקולניות מיוזעת. הוא
הסיר את החלק העליון, מסיר גם את חולצתו והתחיל להסיר את
מכנסיי. הוא השליך את החאקי בשובבות, מסתכל בהתפעלות על
החוטיני שלבשתי.
"את נראית מושלם, קארין...", אמר ונשק לי, מעסה בתנועות רחבות
את שדיי.
דחפתי אותו בעליצות ונעמדתי על ברכיי, נשענת על ידיי. עינטזתי
בישבני במשך דקה ארוכה. תומר הסיר את מכנסיו ותחתוניו ובא
מאחוריי, חיוכו הממזרי משולהב באש של ממש. הוא הסיר בעדינות את
החוטיני, הידיים השריריות שלו מלטפות לי את התחת... פתאום חבק
אותי מאחור, זרועותיו אוחזות בי בכוח אך בעדינות, אני מרגישה
את השרירים שלו ונטרפת...  הוא הזדקף במהירות וכופף את פלג
גופו העליון מתחת למיטה, מצחקק... כשחזר לתנוחה הקודמת הבחנתי
שידיו מרוחות בחמאה... ראיתי כבר איזה כלי יש לו, אז די
שמחתי... הוא עיסה את ירכיי, מורח עליהן מעט חמאה מבהיקה. ידיו
החלו להתקרב במעגלים קטנים והולכים לאזור התענוג... כעבור חצי
דקה בערך ידיו החלו ללטף בין רגליי, גורמות לרטיבות הולכת
וגוברת... גנחתי בקול רם, ידי מונפת לאחור ומושכת בשיערו
בחוזקה...

כעבור מספר שעות נכנסו לחדר באופן בלתי צפוי שאר החיילים וראו
את שלושתינו מתחת לשמיכה...  הרמתי את  ראשי מעט וראיתי פיות
פעורים ומבטים מלאי תדהמה... 15 חיילים עמדו שם במשך רבע דקה
והסתכלו עלינו...החוורתי והתכסיתי עוד יותר, מכסה את כתפיי
בפוך המגונן...
הם מלמלו איזה משהו והלכו משם... בגלל השמיכה אולי - או אולי
כי החיילים ברחו במבוכה ולא הספיקו לשים לב - הם לא גילו את
סודי ובמשך זמן מה רצו שמועות שמדובר בשלישיית הומואים... בסוף
התגלה הסוד, אבל באורח פלא השופט הצבאי ש"נפלתי" עליו היה
המפכ"ל שוסטר, ששנים מאוחר יותר צירף אותי למשטרת באר-שבע.
ומה קרה עם ערן?
שנה לאחר מכן, ישבתי על ספסל באוניברסיטה, שם למדתי לתואר
ראשון בקרימינולוגיה, כשלפתע נכנס תלמיד חדש.
זה היה יום אביבי יפה, יום טוב לסליחות וכשהרמתי את ראשי נתקל
מבטי במבטו של ערן. הוא קרן מאושר וגם אני והיה ברור לשנינו,
גם ללא מילים, שהוא סולח לי.
לפחות עד היום, כי יותר הוא לא יסלח לי.