על פי שיר של "דאוס "

חשבתי שייקח לי זמן למצוא כי ערן לא נתן לי כתובת מדויקת. הוא
אמר "ניפגש בבאר מתחת לים " והלך. בסוף עליתי על מעלית בצורת
גל וצללתי אתה עמוק פנימה. לרגע חשבתי אולי נעלה לשמיים אבל אז
ראיתי שאנחנו בקומת קרקע שזו הקומה הכי גבוהה, ומכאן אפשר רק
לרדת. קצת חששתי אבל אמרתי לעצמי שאם ערן הולך לכאן, זה בטח
מקום בסדר. צריך רק לקחת נשימה עמוקה. זה הכול. לא סיפור.
אפילו המשקפת והסנפירים היו מיותרים. בפנים ראיתי שגם במעיל
אני לא אשתמש. ממילא לא נרטבים כאן מהגשם. החלטתי לגרש את הכאב
ולעזוב מייד. איתי במעלית היו שתי בחורות, שלאחת מהן קראו
סילבי והיא כל הזמן אמרה שזה ממש באסה שאין מראה כי היא לא
הספיקה לשים אודם בבית. רציתי להציע לה להסתכל בהשתקפות של
עצמה במים אבל לא אמרתי כלום. ירדנו עד למינוס ארבע ואז הגלים
נפתחו לשני חלקים, סימנו לנו מעבר. אני עברתי בלי בעיות, אבל
החברה של סילבי שהיה לה נזם באף, הרימה את החצאית כדי לא
להתלכלך, ולא הפסיקה לדרוך על הדגים, כאילו שהם נמלים או משהו.
בסוף באמת לא הייתה בעיה למצוא. הבאר היה ממש קרוב למעלית. היו
שם הרבה אנשים שישבו מסביב לשולחנות גבוהים ולבנים, כל אחד ישב
בשולחן נפרד, אבל הם חייכו אחד לשני כאילו הם ביחד. חלק מהם
עישנו סיגריות, חלק סתם עשו בועות. הם היו לבושים כולם בגופיות
בכל מיני צבעים, רק לברמנים היו גופיות לבנות, ובגלל שזה היה
גם הצבע של השולחנות היה לי  קשה לראות איפה הם מתחילים ואיפה
השולחנות נגמרים. שמעתי את סילבי לוחשת לחברה שלה שהיא לא
מבינה למה אף אחד לא אמר  להם שלא באים לכאן עם מכנסיים. עכשיו
כולם בטח יצחקו עליהם. החברה שלה לא ענתה. כשהסתכלתי עליה,
מחכה , כמו סילבי לתשובה, ראיתי שגם היא הייתה עכשיו רק בחלק
עליון. החצאית שלה ריחפה מעל לראשיינו. חשבתי שעכשיו היא לא
תצטרך להרים אותה יותר, וקצת הצטערתי שאני עם ג'ינס. ג'ינס לא
מתעופף ברוח. בטח שלא צף במים.
סילבי והחברה שלה המשיכו לעמוד שם ולהתלחש, חשבתי להישאר איתם,
כדי שערן לא יחשוב שאני לבד, אבל הם לא התייחסו, אז נכנסתי
פנימה. ערן לא היה שם, תמיד הוא מאחר, אז התיישבתי ליד אחד
השולחנות הלבנים, אבל לא ידעתי מה להזמין. ראיתי שאף אחד לא
באמת שותה שם. ואם אני צמאה, אני הרי רק צריכה להוציא את
הלשון. בינתיים הוצאתי את הסיגריות שלי מהכיס. הן היו רטובות
כולן, אבל במילא לא יכולתי להדליק אותן, אז עישנתי ככה ולא היה
איכפת לי. היה לזה טעם של דג מעושן. החלטתי לחכות עוד כמה
דקות, ואם ערן לא יגיע, אני אגרש את הכאב לבד ואלך. אני אהיה
אמיצה. ערן אמר לי שזה מקום מעולה לגרש כאבים. אם הוא רק היה
יודע. הסתכלתי מסביב וגם על השעון, שום דבר לא השתנה. גם לא
הדקות. אפילו סילבי והחברה שלה עדיין עמדו בכניסה, הפעם הן
התלחשו והצביעו עלי. וערן עדיין לא הגיע. הנחתי את הראש על
השולחן, בוהה בבועות, כנראה שבאיזשהו שלב נרדמתי. התעוררתי
מדפיקה על הגב. "ערני" מילמלתי "באת בסוף", כשפתחתי את העיניים
ראיתי מולי את הברמן. ידעתי לפי הגופייה. "אנחנו פשוט מנקים
כאן" הוא אמר "ואת מפריעה את לא משתלבת". הסתכלתי בשעון. השעה
הייתה אותה שעה בדיוק-עשר וחצי. אז ערן עוד יגיע. הוא לא שכח.
אני חייבת להישאר. אני לא יכולה ללכת. אני חייבת קודם לגרש את
הכאב. "אפשר לעזור" שאלתי. הברמן הצביע לכיוון הבאר. סילבי
עמדה שם וקרצפה אותו, בעלת הנזם שטפה את הכוסות. שתיהן היו
מרוחות בכל גופן בנוזל ניקוי. "תצטרפי" הוא אמר. אני אצטרף אני
רק אגרש את הכאב ואז אני אלך. או שערן יגיע. מה שיקרה קודם.
צפתי לכיוונם. הבחנתי ששתיהן מסתכלות בי במבט מוזר. "סוף סוף"
אמרה סילבי. "ברוכה הבאה" הוסיפה בעלת הנזם. הסתכלתי עלייה
והבחנתי שגם התחתונים נשרו ממנה. "אבל הייתי כאן אתכם. כל
הזמן" אמרתי להם. "את לא היית כאן, חמודה" התערב הברמן. "את
היית במקום אחר". "אבל עכשיו את כאן" אמרה לי בעלת הנזם. "את
כאן באמת, כי אין שום דבר שמגן עלייך". הפנייתי את מבטי כלפי
מעלה: הג"ינס שלי ריחפו שם, קלים כפי שלא היו מעולם. הפנייתי
את מבטי למטה, ולא יכולתי שלא להאמין להן.