בהלה.
אודרי  מקימה את עצמה בפתאומיות מן המיטה. מולה הסדק בקיר קורץ
לה בכל פעם שהיא מתעוררת מאותו חלום מבעית. אגלי זיעה ניגרים
על פניה, והיא צועדת נרעדת לכיוון האמבטיה ומטביעה את ראשה
הכבד בתוך כיור מלא במים קרים.
מראה. פנים זקנות מביטות בה מבעד למראה הענקית שבאמבטיה. פנים
שהיו פעם מלאות חיים וכרגע רטובות ונוזלות מאיפור שנשכח שם
מהיום שלפני. היא בוהה במראה דקות ארוכות, בוהה בפחד מתמשך,
פחד שמציף את כל איבריה מזה תקופה. ירידה של 18 מדרגות מובילה
אותה אל המטבח, לא, ליתר דיוק אל ארון המשקאות, שם מוצאת היא
עצמה כבר לילה רביעי ברציפות. פקק המשקה מתברג וריח חריף מציף
את נחיריה של אודרי, שמוזגת את המשקה לאט אל תוך הכוס שנשארה
שם מאתמול, ועדיין מדיפה את אותו הריח. עוד משקה כפול עוד לא
הרג אף אחד, הכבד יעמוד בזה.
גמיעה של המשקה האלכוהולי בפחות משתי דקות. בלילות האחרונים
היא פוצחת בהתערבויות עם עצמה ותחרויות עד אובדן הכרה, בד"כ
היא מסיימת בתיקו עם עצמה בתוצאה של 8:8. הכוס רועדת בידיה,
נופלת לרצפה ומתנפצת. לאודרי לא אכפת, רעש זכוכיות מנותצות כבר
לא גורם אפילו לשערה בודדת לסמור. חושיה מתערפלים, ראשה נהיה
כבד, והיא נופלת לתרדמה מיידית על דלפק הבר, מייחלת שאותו חלום
לא יחזור.
אור מפציע דרך הוילונות הלבנים, וצורב את עפעפיה. היא מתעוררת
ומרגישה סימנים חקוקים על לחייה. היא מישירה מבט אל הבר ורואה
את המפתחות שלה. עוד בוקר מיותר.

בלילה חורפי טיפוסי לאנגליה, רוח פרצים חודרת מבעד לחלון,
מתעוררת ג'ארלדין בצעקה מחרישת אוזניים.
היא מתנשפת ומתנשמת בכבדות ושורטת את קרחתה המבהיקה בציפורניה
הארוכות עד כמעט זוב דם. המראה שהציבה מול המיטה לחיי לילה
מעניינים יותר שולחת לה תמונה של עיניים כחולות בוהקות וריקות
המביטות בה מתוך החדר החשוך. בזהירות היא מקימה עצמה מהמיטה.
ההרגל שסיגלה לעצמה מאז גיל 16, ללכת לישון ערומה כביום
היוולדה, מוצא את עצמו מאוד לא יעיל בימי חורף קשים. היא לובשת
את החלוק המזוהם והאפור של שותפתה לחדר וניגשת אל החלון הפרוץ.
היא סוגרת אותו ושריקת הרוח המצמררת מפסיקה.
היא מדליקה את מנורת הלבה האדומה שליד המיטה, מה שמשווה לחדר
מראה של מוטל זול. היא רוכנת לרצפה כמחפשת משהו. אה, התיק. היא
שולפת מהרצפה תיק אדום, מרוט ובלוי, ושלופת מתוכו חבילת
סיגריות ומצית. שפתיה רועדות והיא בקושי מצליחה להדליק את
הסיגריה, שלא לדבר על שאיפת העשן, ממנו בלילות האחרונים נחנקת
ומשתנקת. מוזר. עוד הרגל שסיגלה לעצמה בגיל 16 היה העישון, מאז
היתה מחסלת לפחות חפיסת סיגריות ביום, או כמו שחבריה היו מכנים
אותה: "צ'יין סמוקר". ימי העבר. ימי העבר קוראים לה לחזור, כי
ההווה כבר לא זוהר היום. במבט לאחור, שאיפותיה הגדולות ביותר
היו לעזוב את ליברפול ולהתמקם בלונדון. והנה היא, בדירה טחובה,
עירומה ולגופה רק חלוק אפור שנודף ממנו ריח של שערות חתול,
רועדת, מפוחדת ואפילו לא מצליחה להחזיק סיגריה כמו שצריך.
עד שהפציעה קרן ראשונה של אור, היא נותרה קפואה באותה תנוחה,
על אותה מיטה מסמורטטת ודוחה. עוד בוקר מיותר.

השיר האהוב על אודרי עושה דרכו לאוזניה מן הרדיו. המוזיקה
החדשה לא מדברת אליה. רעשנית, תככנית, תחרותית. היא הייתה
מעדיפה להשאר שם, בימים שבהם המוזיקה הרגיעה אותה וחדרה אל
העצמות, בימים שלשמוע קליף ריצ'רד היה באופנה. היא רוצה לימים
שבהם היה לה סיכוי עוד להיות מה שהיא רצתה להיות. התווים, רכים
ומלודיים מציפים את אודרי בתקווה חדשה לגבי הבוקר.
אולי הלילה, שממנו מפחדת פחד מוות, יהיה טוב יותר.
אודרי לוקחת את המזוודה המהודרת ואת ההנאגאובר של הלילה לפני
ויוצאת מן הבית. הסביבה שקטה, נעימה, עד שעוברים מספר בלוקים
ומגיעים ללב ליבו של נוטינג היל. היא מרכיבה את משקפי השמש
שלה, למרות שחורף, כדי לשמור על ריחוק מההמון. תמיד עשתה כך.
היא צועדת במהירות, רעש נעלי עקב יוקרתיות בשלוליות מתקתק כמו
שעון של משרת קפדן, והיא לא רואה מה קורה מסביבה. לאחר הליכה
ממושכת, היא מגיעה לבניין אפרפר בעל חזית עתיקה. היא עולה
במעלית, יורדת בקומה השניה, ופותחת את הדלתות המסתובבות - השלט
החרוט שחור על גבי ציפוי מוזהב קורץ לה שמה וחייה: א. צ'רלסטון
- משרד עורכי דין.
היתה זאת הפעם הראשונה בכל שנות המשרד, 11 במספר, שראתה את
השלט שעליו שמה מתנוסס, מפעל חייה, פאר יצירתה ולא זקפה ראשה
מתוך אקט של גאווה. יותר מכך, לא עבר בה שום רגע של ריגוש, או
רצון לעבוד. היא עמדה שם, למספר שניות ארוכות, הורידה את משקפי
השמש, והביטה בבבואתה שנשתקפה אליה מהשלט הנוצץ. למשך דקה
ארוכה הייתה משוכנעת שרואה היא את ראשה ואת שערה, אך לא את
פניה. שטח פניה היה חלק וללא תווי פנים כלל, כמו באותו סיוט.
אותו סיוט שלא נותן מנוחה.
עמיתה למשרד טופחת על כתפה. אודרי מסתובבת בקופצנות ובבהלה
וצורחת למראה בן אדם פשוט ורגיל. העמיתה המבועתת מסתובבת
והולכת לדרכה. כשאתה הוא הבעלים של הנשמה שמכרה את עצמה כדי
לגלגל כספים, אתה גם יכול להיות משוגע ויניחו אותך לנפשך.

ג'ארלדין נותרה קפואה באותה התנוחה עוד מספר דקות ארוכות.
לישון, לאכול, לקום, ללכת, לירוק, לעשן, לזיין, להכות - הכל
ריק מתוכן, כל פעולה יומיומית, הכל מתגמד ונהיה קטן כל כך,
פשוט וסתמי לעומת פחד שרובץ ומקונן בתוכך. הכל כדי להשתיק את
הפחד ולא לתת לו להציץ. היא ניגשת לאמבטיה ורואה את הדם הקרוש
בשריטות שעל קרקפתה. היא מביטה בציפורניה הארוכות שמאיימות,
וגוזרת אותן. כך אחד האלמנטים היחידים שהעניקו נופך נשי לגופה
נעלם כלא היה, והותיר ידים נעריות ועדינות בעלות ציפורניים
קצרות קצוצות בצורה גסה.
היא עוטה על עצמה סוודר ישן ושחור, מכנסיים וכובע צמר אדום.
היא לובשת את המעיל החום הגדול שתלוי מאחורי הדלת ועוזבת את
הבית. לו הייתה לה ההזדמנות, הייתה יוצאת בלילה ובורחת מהדירה
למקום חדש. אבל בלילה הרחוב בו גרה משמש זירת היאבקות ומכירת
סמים של כנופיות - זה מה שהחסכונות שלה הרשו לה לשכור, וזה היה
או זה או לגור מעל חדרים שמשכירים לפי שעה באיזור הזונות הכי
פורה בעיר. הכל נראה כל כך אירוני - לונדון נראית קסומה
כשמסתכלים עליה מבחוץ, פשוט יפהפיה. כמו בשיר הפסטורלי הזה של
אנגל ברטהומפרדינק, שהיה בוקע מהחלון של השכנה כל יום שני
בבוקר.
אח, רחובות לונדון. אמור להיות בהם משהו אחר לגמרי, או לפחות
כך האמינה ג'ארלדין בעודה משננת את המחשבות האלו שוב ושוב תוך
כדי צעידה נמרצת ברחוב. לרגע נעצרה והסתכלה מסביבה. אבל הם כל
כך כעורים וסתמיים, חשבה לעצמה. בדיוק כמו רחובות ליברפול
הדלוחים - רק שכאן יש אוויר שונה, שם, רמה, אז הכל אמור לגרום
לך לחוש יותר טוב, הלא כן?
היא נכנסת לרכבת התחתית וקונה כרטיס נסיעה לתחנת טרפלגר. אין
מקום בלונדון שהיא אוהבת יותר מהמקום הזה, גם כשהוא מלא
בתיירים, גם כשהוא מלא במופעי רחוב רעשניים שמפחידים את
היונים, הוא פשוט מדהים. מין נקודת אור במרכז הומה, עם המון
ציפורים שמנות מנחת ומזרעונים. רק לשבת שם ולנקות את הראש, רק
זה.
היא מגיעה לכיכר, ומתיישבת תחת הפסל הכבד והמבריק. היא מתגעגעת
לשיער שלה, זה שגזז אביה בכוח כשהעיף אותה מהבית. היא מנסה
לנקות את הראש אבל החלום ממשיך לנקר. היא נשכבת על האבן
הגדולה, ועוצמת עינים.
היא חייבת להיכנס אל תוך החלום כדי להבין על מה היא חולמת.
ניתוק קל מהמציאות והיא כבר גולשת פנימה לתוכו - היא עומדת
בשמלה אדומה ארוכה באמצע ככר טרפלגר. יש לה שיער חום וארוך,
כמו פעם, ידים של אישה עדינה וציפורנים מטופחות. יש רוח, הרוח
מתבדרת בשערה השופע.
היא לא זוכרת מתי נהנתה כך, מתי פשוט עמדה ומיצתה את הרגע עד
תומו. היא עוצמת עינים ופוקחת אותן לסירוגין, ולפתע הרוח הופכת
לחזקה הרבה יותר, מציקה, שורקת, ורק נהפכת ליותר ויותר חזקה
ולא מפסיקה להעיף עלים, מכוניות, אנשים, ציפורים, ורק ג'ארלדין
עומדת ומצליחה לעצור את הרוח ולהשאר במקומה. פתאום הרוח נפסקת,
הככר נותרת הרוסה לחלוטין, השמלה של ג'ארלדין קרועה ושערה
התפזר ונתלש משום שהרוח הייתה חזקה מנשוא. היא שוכבת על רצפת
הככר, ופותחת עינים. היא רואה שיש אישה אחרת שעומדת באמצע
הככר, שפופה ונראית כאילו היא זקוקה לעזרה. בכוחותיה האחרונים,
ניגשת אליה ג'ארלדין, בזהירות ובחשש. האישה מסובבת את פניה אל
ג'ארלדין, פנים זקנים מעט, חמוצים, אך עם זאת היא מסוגלת לראות
חיוך קטן בזוית פיה. האשה קמה, ובהינף יד מורידה מעליה את
הגלימה השחורה, ושולחת יד לעבר ג'ארלדין. היא תופסת אותה,
ונראה כאילו עומדת לחבק אותה, כמו שאמא הייתה עושה. אך היא
תופסת אותה חזק במתנייה ומרימה אותה אל על, תוך כדי צחוק מרושע
ומתגלגל, ומבט קר דרך עיניה החומות, מקפיא אותה והופכת אותה
לפסל ברזל שחור ומבהיק, שקולו היחיד הוא קול צרחה עמומה של
אימה ופחד.
משהו מנקר את גופה של ג'ארלדין. היא מתעוררת בבהלה, ורואה שהיא
מכוסה ביונים שמנות ורעבתניות. הרוח הקרה מפחידה אותה, והיא
קמה ורצה מן הככר, תוך כדי שבועה שלא תחזור לשם עד שלא תיפטר
מהחלום.

שיחת טלפון קצרה מגלה לאודרי שהפגישה שלה עם המשקיעים החדשים
נדחתה לשעה שתיים עשרה. מה שמשאיר לפניה שלוש שעות פנויות.
שלוש שעות. שלוש שעות. "אני יכולה להפטר משדים בראש במשך שלוש
שעות", או ככה לפחות היא חשבה. להכל יש פתרון מעשי, להכל יש
פתרון, אין דבר שאין לפותרו, יש משמעות לכל דבר.
אז חייבת להיות גם משמעות לחלום.
כוס קפה שהספיקה כבר להתקרר מונחת על השולחן, ומבלי לשים לב
היא נשענת על השולחן והכוס נופלת ומכתימה את השטיח. היא בוהה
בכתם שנוצר על השטיח, שזורק אותה אל תוך החלום. ככה התחיל
החלום. היא התעוררה בתוך שלולית דיו שחורה וגדולה. הדיו הכתים
את פניה ואת גופה כנראה. היא הייתה מאופרת בצורה כבדה, שיערה
המחומצן היה פרוע והיא לבשה חזיה ותחתונים לבנים. כשהיא
התרוממה מן השלולית, היא ראתה שהיא ברחוב, הומה אדם. אף אדם לא
משים ליבו אליה. היא מרגישה לבד, חנוקה, היא לא מבינה מה היא
עושה שם. היא יושבת על שפת המדרכה ומתחילה לבכות, היא מביטה
בבבואתה שמשתקפת מחלון הראווה ורואה שכל האיפור נוזל. באמצע
הכביש מולה, צועדת דמות, דמות אישה כנראה לפי ההליכה. האישה
מתקרבת אל אודרי יותר ויותר. היא מושיטה יד אל אודרי ושורטת
בציפורניה הארוכות והאדומות את זרועה עז זוב דם. היא ממשיכה אל
בטנה, ואל גבה, ואודרי עוצמת עינים ומתחלחלת מרוב כאב.
היא פוקחת את עינים, האישה נעלמה. היא קמה ומסתובבת ברחוב חסרת
אונים. היא בוחנת את עצמה, היא מכוסה שריטות. היא מביטה בחלון
הראווה ונבהלת, ציפורניי האישה חרטו עליה משפט, מפחיד, מבהיל
ומדמם. חלק אחד היה כתוב על בטנה "...life is very long",
ומאחר שחשה את הדם הרב בגבה, הסתובבה וניסתה לראות מה חרטה
האישה שם. היה שם את המשך המשפט:
"when youre loenly". עיניה של אודרי הפכו לריקות, תווי פניה
נעלמו, ופניה הפכו לחלקות כלוח. היא ניסתה לצעוק אבל קול לא
יצא ממנה, היא הסתובבה ובין המון אדם, עמדה האישה, רק היא
מביטה בה ורואה אותה, מצביעה עליה ומביטה אל תוכה. למרות שהיא
רחוקה, אודרי יכולה להרגיש את הקור המקפיא של עיניה הכחולות.
אודרי ממשיכה להביט בה, והאישה פותחת את פיה וממנו בוקעת צרחה
מצמררת ומחרישת אוזניים.

וכאן אודרי תמיד מתעוררת.
מה מעשי? מה יכול להיות מעשי? ברור לה שהחלום הזה הוא, יותר
מכל חלום אחר, על החיים שלה. כנראה שהספה האדומה אצל הפסיכולוג
והכסף שהיא משלמת לו, לא אומרים דבר על החיים שלה. זקנה רווקה
בת 38. בלי אהבה בחיים. החלום וודאי מאותת לה משהו לגבי זה.
"אם התת מודע שלי ימצא לי גבר" חשבה לעצמה בהלצה, "אני אוכל
להאפיל על כל משרד שידוך בעיר הזאת."

"אני לא תמימה" משננת לעצמה ג'ארלדין בעודה רצה.
הפחד מהלא נודע, הפחד ממה שהמוח יודע והאדם אינו יודע דבר וחצי
דבר, מרתיע אותה. תמיד הייתה חכמה מכולם. תמיד ידעה לענות,
בשנינות, תמיד הצליחה להדהים בידע שלה. ועכשיו, אין לה תשובה
לחלום הפעוט הזה. היו לה סיוטים בעבר. למה החלום הזה, מכל
החלומות האפשריים, למה רק הוא מטריד אותה? למה הוא מדיר שינה
מעיניה? יש לו משמעות לגבי החיים שלי. חייבת להיות. אולי הוא
מאותת לי על החיים שלי היום? אולי על החלטות שגויות? טוב לי
כרגע עם מי שאני, או רע לי?
באותה שעה יוצאת אודרי מהעבודה. אם אין לה מה לעשות עד שעות
הצהרים, כדאי שתצא קצת החוצה. כבר הרבה זמן לא סתם טיילה לה
בלונדון. "אני לא בודדה" היא משננת לעצמה, כחלק ממסע השכנוע
העצמי שלה, כל חייה הייתה פרקטית, היא לא תאמין לחלום, לחלום
מסכן, פרי דימיונה - שהוא, הוא זה שישפיע על מהלך חייה. היא לא
בודדה. היא אוהבת לחיות לבד. היא אוהבת את דירת הפנטהאוז, היא
אוהבת את חיי החברה הגבוהה, היא אוהבת את מעמדה כבוסית, היא
אוהבת את הכוח, היא לא צריכה אדם בחייה שיוכיח לה שטוב לה בחיי
אהבה. לפני ששמה לב, הספיקה אודרי ללכת הרבה, ולהתרחק מאיזורים
שמוכרים לה.
"לא הרסתי לעצמי את החיים" ממשיכה ג'ארלדין לחשוב. "הם לא
הרוסים, הפכתי אותם למלאי חיים, להפך. טוב לי ואני אוהבת את
החיים הסוערים ואני אוהבת לחיות מהיד אל הפה, ואני אוהבת לחיות
על הקצה". היא ממשיכה ללכת בעצבנות, ולפתע שמה לב שהתרחקה מאוד
מן הככר. הליכתה נהיית עצבנית מרגע לרגע.
נעלי העקב של אודרי ממשיכות לתקתק בשלוליות, ג'ארלדין מתחילה
לאבד את שיווי המשקל מחוסר שינה ומהיותה מוטרדת כללית, אודרי
לא מביטה לאן היא הולכת בכלל. ג'ארלדין, בסערת רגשות נתקלת
בטעות באישה, ונופלת ארצה. אודרי מתכופפת לקחת את הדברים שלה
שנפלו ארצה, נערה צעירה נתקלה בה ברחוב. היא מתכופפת והנערה
מרימה את ראשה ומביטה אל תוך עיניה.
אודרי משתנקת.
ג'ארלדין משתנקת.
בעודן רוכנות על המדרכה הן מביטות אחת בשניה ללא נוע. כאילו
מול שתיהן נעמדה רוח רפאים. כאילו היו זרות שמצאו משהו אחת
בעיני השניה. אבל אודרי היתה יותר מדי פיקחית, וזיהתה את
העינים הכחולות שעמדו מולה. תכולות וקרות כמו קרח, היו אלו
העינים מהחלום. ג'ארלדין השפילה מבט אל המדרכה, והביטה בידיה
של האישה הרוכנת מולה. ידים שנראות נעימות למגע, אבל גם ידים
שיכולות להרוג. היא הושיטה את ידה אל עבר ידה של אודרי ונגעה
בה קלות. המגע המצמרר, אותו מגע שחשה בחלום, זו האישה. זו
הרוצחת. אודרי חשבה לעצמה, זוהי הנביאה מחלומותיי. זו הנערה.
אבל לא אתנהג כמשוגעת. וודאי היא איזו נערת שליחויות שעושה
עבודות קטנות באזור. וודאי ראיתי אותה. בגלל זה חלמתי על נערות
צעירות ובמקרה הילדה הזאת עלתה לי למחשבה. אך עם זאת, משהו
אומר לי שלא ראיתי אותה עד היום. כך גם חשבה ג'ארלדין - וודאי
זו איזו גבירה שמסתובבת באיזור ובטוח ראיתי אותה. אבל למה היא
מביטה בי כך? למה היא לא הולכת?
ג'ארלדין ואודרי התרוממו מהתנוחה השפופה בה היו מצויות ונעמדו
בצד המדרכה, בוהות אחת בשניה.

"משוגעת", סיננה לעצמה אודרי בשקט, והמשיכה ללכת.
"אובססיבית", חשבה לעצמה ג'ארלדין ופנתה לאחור.

גיארלדין חוזרת לכיוון הככר. תינוקות צורחים עם אמהות בעגלות,
צופר מכונית מקולקל, צליל הכינור של נגן הרחוב, ריח הדגים
החריף, ההומלס שם שבפינה - הכל הופך לערבוביה אחת פתאום. היא
מרגישה סחרחורת ומתיישבת על ספסל. היא בוהה ברחוב ההומה בעינים
זגוגיות וריקות, כאילו התייאשה ממשהו. בראשה עומדת שאלה אחת
בלבד, מטרה אחת בלבד, והיא למצוא את האישה הזאת מהחלום. היא
מרגישה שהיא קיימת שם בחוץ, ועד שלא תמצא אותה, לא תמצא משמעות
לחלום, לא תמצא משמעות אמיתית לחייה בהווה.
אודרי עצרה בחנות משקאות וקנתה חצי בקבוק ברנדי וחפיסת
סיגריות, והתיישבה על ספסל בפארק. פרחי לילך וזקנות בספסל מולה
מראים תמונה פסטורלית שנשברת בגללה - אישה מבוהלת עם שיער
מחומצן פרוע ששותה כמו הומלס מתוך בקבוק עטוף בשקית נייר חומה,
ומעשנת סיגריות בקצב שלא היה מבייש אדם מכור. חליפת העסקים
האפורה, האהובה עליה במיוחד, מתחדשת בכתם אלכוהולי שמותיר ריח
חריף. אודרי עוצמת עינים, ומרוב עייפות, נכנעת לתרדמה שמפילה
אותה על הספסל. יש משהו באוויר, משהו בתחושה, הכל כבר לא
בשליטה. החלום הופך למציאות. המציאות הופכת לחלום. המציאות
שהיתה הופכת לחלום רחוק ונשגב. אודרי, אף פעם לא לבד, היא תמיד
שם לבד, תמיד לבד כדי להתמודד עם הכל, להקים את הכל ולחשוב
הלאה. אין עזרה, אין נחמה, ומפעל חייה לא נקרא סתם מפעל חייה.
היא בנתה אותו מאפס, בידיה העדינות. היא לא תיתן להכל ללכת
בגלל חלום מטופש, היא לא תניח לחיים שלה להגיע לנקודת שבירה כי
התת מודע החליט השבוע שהוא רוצה להיות מסתורי. אודרי פוקחת
עינים כשטיפות של גשם מתחילות לרדת.
"צריך להתעשת". נכון, זו הדרך הכי טובה. צריך לחזור למציאות.
אודרי חזרה בערב לבית, שכרגיל היה ריק. עייפה מאוד, היא נרדמה
על הספה.
החלום חוזר. רק הפעם הוא ממשיך ולא נפסק באותה תמונה של צרחת
האישה. היא צורחת והצרחה ממשיכה לזמרה, זמרה נוגה ומלנכולית.
אודרי תמהה על השינוי הפתאומי, ומתקרבת אל האישה. היא באה
להוריד ממנה את הגלימה כדי לראות את פניה,אך לפני שזו מספיקה,
האישה תופסת את פניה בחוזקה ואומרת לה: "גם לאלו החולמים יש
מקום לחיות בו, פני את מקומך וכך ייטב לך ולשאר העולם." תחושה
איומה של פחד, כמו גל קור מבהיל עובר באודרי והיא מתעוררת,
בטנה כואבת, והיא כבר לא רק מצומררת מהחלום - עכשיו היא באמת
מפחדת, פחד אמיתי ודוקר.
ג'ארלדין מצאה את עצמה מעבירה את הערב בפאב הסמוך לביתה,
בשיחות קלילות עם הברמן כדי לנסות להשכיח ממנה כל מחשבה על
החלום המטריד. לאחר אחת, שתים, שש כוסיות של וודקה תפוזים,
ועוד שני בקבוקי בירה, אפשר בהחלט לומר שהיא איבדה קשר לעולם
החיצון. הברמן הזה היה נחמד אליה, הוא עזר לה כשהיתה שיכורה
בעבר ואז הלילה נגמר אצלו במיטה. היא יכולה לראות במעורפל את
עיניו הרומזות ואת חיוכו. המשמרת שלו נגמרת והם עולים לדירה
שלו מעל הפאב. מרוב שכרות רק במדרגות היא נזכרת בשמו בכלל -
דייב. אין זמן לדיבורים, אין גם עם מי לדבר, למילים אין כאן
תפקיד. דייב מתחיל להפשיט את ג'ארלדין במהירות ובאלימות,
ומשכיב אותה על המיטה. כשהוא רוכן מעליה היא מרגישה כל טיפת
זיעה, כל נשימה, כל ליטוף של שני הגופים המתמזגים ביחד. הנשימה
הופכת מהירה יותר, היא עוצמת את עיניה להגברת הריגוש, היא רוצה
להרגיש כמו בטראנס, היא רוצה להוציא את השליטה מחייה.
בלילה היא ישנה טוב, וקמה בבוקר בדירת הרווקים המבולגנת ביותר
שראתה מעודה. היא כבר איננה שיכורה, ומעולם לא סבלה יותר מדי
מהנגאובר. אך הפעם כאב הראש היה חריף וחזק יותר מהנגאובר ויותר
מכל כאב ראש שהיה זכור לה בעבר. היא קמה למטבח להכין לעצמה
קפה.
למרות שהיא קמה היא מרגישה כאילו היא חולמת בעמידה, משפטים
ומראות רצים לה בראש, כמו סרט אנימציה שמצולם בצורה איטית
ורואים את המעבר מדף לדף. היא רואה כל מיני משפטים, היא רואה
את האישה מהחלום, חורטת על ידה בשבר זכוכית את המילה "שלווה",
ובצידה השני של היד חורטת את המילה "שקר". היא מתחילה לסובב את
כף ידה במהירות כזו שהמילים הופכות לאחת. מפוחדת, היא מועדת
קלות בדירה בין כל החפצים הזרוקים על הרצפה, מאבדת שיווי משקל
ונופלת ארצה בבהלה. היא פצעה את הברך וזו מדממת. ג'ארלדין
מביטה בדמה שלה והיא לא מסוגלת להסתכל עליו, היא מתחילה לצרוח
ולבעוט ולבכות, והבן זונה הזה, שמנצל אותה כאשר היא שיכורה עד
כדי כך שלא זוכרת איפה היא גרה, אפילו לא מניד עפעף, הוא ישן
במיטה כמו כלב. אודרי מתחפרת בפינת המטבח, ומתחילה לבכות. היא
קמה ומנסה לשתות כוס מים שמונחת על השולחן. היא לא מסוגלת
להחזיק את עצמה מרוב מאמצים נפשיים, ונופלת עם הכוס לרצפה
ומתבוססת בכאבה שלה ובשברי הכוס שחותכים ופוצעים את כל גופה.
היא צורחת ונאנקת, וכבר אין לה קול לצרוח ולבכות.
כנראה שבסופו של דבר, חשבה לעצמה אחרי שעה של שכיבה בזכוכיות,
הבאתי את כל הטירוף הזה רק על עצמי.
ג'ארלדין קמה, לקחה את הדברים שלה והסתלקה משם. היא צעדה
לכיוון הבניין שבו היא גרה, הכניסה את המפתח לחור המנעול, פתחה
את הדלת, והתמוטטה לתוך הכורסא כשהיא נועלת מאחוריה את הדלת
ומשאירה את צרור המפתחות בחור המנעול.

אודרי הביטה מסביבה בעינים ריקות. היא כבר לא ידעה במי לבטוח,
כבר לא ידעה לאן ללכת. כל מחשבה התקשרה ישר אסוציאטיבית לחלום,
והיא הרגישה שהיא הולכת ומאבדת את שפיותה. היא ניסתה להטביע את
עצמה באלכוהול ובעבודה, ושום דבר לא עזר. היא היתה מנסה לקרוא,
לצאת מהבית. שום דבר לא עזר. במשך שבועות לא עזבו אותה
המחשבות. היא הפכה לצל של עצמה, רוח מהלכת.
לילה אחד היא קמה מן המיטה בחמש בבוקר. היא פשטה את בגדיה
והתחילה להתאפר כשהיא עירומה. היא שמה שפתון אדום וצועק. היא
איפרה את עיניה באיפור שחור וכבד. מתוך מגירה באמבטיה שלפה להב
של סכין גילוח. היא עמדה מול המראה הגדולה באמבטיה והתחילה
לחרוט על עצמה מילים. הכאב לא הכאיב. הלהב שחרט בתוך עורה,
והדם שטפטף על רצפת האמבטיה לא הבהיל אותה. היא הייתה שרויה
בעולם אחר עם נפשה, בעוד גופה היה רק כלי בלבד. היא עטפה את
עצמה בחלוק סאטן שחור, לקחה את מפתחות המכונית ויצאה מן הבית.
היא נכנסה למכונית והתניעה. הילוך ראשון, אודרי כבר לא רואה
מרוב טשטוש את לוח המהירות. מתחילה לנהוג ומעבירה במהרה להילוך
שני ואחריו שלישי. בהילוך הרביעי היא כבר לא מרגישה את
המכונית, את רגלה הדורכת על דוושת הגז, ומעל לכל: היא כבר
נאטמה כלפי המחשבות על החלום. היא רק רוצה לשים קץ לסיוט הזה
שלה. היא עוצרת את המכונית בדוושת בלם פתאומית בחניון המזח.
היא יוצאת מהמכונית וצועדת לכיוון הגשר שמעל המזח. היא צועדת
עליו באיטיות בעוד אור ראשון של בוקר מסנוור אותה וצורב את
עיניה. היא מגיעה לנקודה בגשר, ונעצרת. היא מטפסת על המעקה,
ונעמדת מצידו השני. היא לוחשת לעצמה את המילה "שלווה". לאחר
מכן היא מסננת באירוניות את המילה "שקר". היא עוזבת את המעקה
וצונחת באיטיות לתוך המים.
מספר דקות לאחר מכן, כמה דייגים שעברו שם לדיג בוקר, מצאו את
גופה של אודרי צף במים, ומשו אותה לסיפון האוניייה. היא כבר
בקושי נשמה, אבל הם הצליחו להחיות אותה עד כדי נשימות כמעט
סדירות. בזמן שהשתעלה וירקה מים שמו לב הדייגים הזקנים שעל
גופה העירום חרוט המשפט: "הכחול המקפיא הזה". הדייגים הביטו זה
בזה, הנהנו, ולקחו את אודרי לבית החולים הקרוב.

לאחר שבועות מספר חזרה השותפה של ג'ארלדין לדירה וניסתה להכנס.
לאחר ניסיונות מרובים, הביאה חבורת ביריונים שפרצה את הדלת בכח
ושברו אותה. בתוך הדירה הם גילו נערה חיוורת וכחושה שממלמלת
מילים לא ברורות. השותפה ניסתה להתקרב, וג'ארלדין הביטה בה
בזעם ושרטה אותה בציפורנים שגידלה וחידדה במשך השבועות הללו.
השותפה המבוהלת תפסה את הטלפון והתקשרה לאביה של ג'ארלדין.
לאחר שעות מספר הוא הגיע לדירה המזוהמת והביט בבתו היחידה
יושבת על אדן החלון, מתנדנדת לכאן ולכאן ומדברת אל עצמה. הוא
עמד לצידה ואפילו לא טרח להביט אל תוך עיניה ולהבין את כאבה.
"בית משוגעים, זה מה שהזונה הזאת צריכה" אמר לשותפה, וצלצל
בעצמו לבית החולים שיבואו לאסוף אותה, משם לפי דבריו, הם
יכולים לעשות בה מה שבא להם.


ניידת ממוגנת שמביאה מטופלים חדשים לבית המשוגעים העירוני
יוצאת בכל יום מבית החולים, ובה חולים כפותים בכותנת משוגעים.
אחד אחד עלו לאוטובוס מטופלים חדשים, פניהם חיוורים, וגופם
מוגבל בתנועה. הרופאה קוראת להם לעלות בשם ושם משפחה. "צ'רלס
ווסטפילד". אודרי מביטה באספלט מרוב יאוש ומצטערת שהדייגים
מצאו אותה. היא רצתה למות, רצתה להפסיק לסבול. היא כבר לא
יכולה לחשוב מה לעשות הלאה, היא רק מחפשת מקום בו היא תוכל
לשבת בפינה ולהירקב. "ג'ני קיין". ועכשיו היא כפותה בתוך
כתונת, מחכה בתור למקום שיוביל אותה לייאוש גדול מזה. "אודרי
צ'רלסטון". היא עולה לאוטובוס ומתיישבת בספסל האחורי, ומנסה
להעביר את הזמן בבהייה בשרוכי הנעליים שלה. ג'ארלדין נזנחה.
"מרי לין". אף אחד כבר לא רצה לבוא לבקר אותה באותו בית חולים
מסריח, לאף אחד כבר לא היה אכפת וזה מה שגרם לה לאבד לגמרי את
דעתה. אביה זרק אותה לכלבים, הוא לא שכח את מה שהיה והשאיר
אותה להירקב בידי שותפה מסוממת ובריונים שכונתיים. "ג'ק בנקר".
מגרד לה בראש, והיא לא יכולה אפילו להזיז את ידיה בתוך הכתונת.
השבועות הללו שבהם הייתה סגורה בדירה הפכו אותה לאפטית
לחלוטין. היא אפילו לא הגיבה לכאב, רק ניסתה לברוח כל הזמן,
מהמחשבות ומהסבל שהחלום גרם לה לחוש. "ג'ארלדין ווטרס". הרופאה
קראה את שמה, היא עולה לאוטובוס, ובמבט מושפל מתיישבת בספסל
האחורי, מביטה לנוף הנשקף מהחלון. אילו חיים מלאים ומספקים היו
לה בלונדון, אף אחד מיוצאי ליברפול המוכרים לקהילה עוד לא סיים
בבית משוגעים. בטח יזכרו אותה לדורות. הרופאה עולה לאוטובוס
והדלתות נסגרות אחריה. רק כשהנהג התחיל לנהוג התחילה לחוש
אודרי חוסר נוחות, וכך גם ג'ארלדין. אודרי הביטה אנה ואנה,
מנסה להתמקד בנקודה בחלל ולשכוח מהרגשות המעיקים עליה. לפתע
נתקלה בעיניה הכחולות של ג'ארלדין וזיהתה אותן. היא התחילה
לצחוק, פרץ צחוק מתגלגל והיסטרי. תוך כדי הצחוק ג'ארלדין סובבה
אליה את הראש בפחד אימתני. אודרי הפסיקה לצחוק בבת אחת והבעת
פניה התחלפה לפחד היסטרי.
שתי הנשים הביטו אחת בשניה בפחד. ולמרות שאף אחת מהן לא ידעה
לומר מילה לשניה, הן לא רק הכירו אחת את השניה מתוך החלום, הן
גם הכירו אחת את הכאב העמוק של השניה. במשך נסיעה ארוכה הן
ישבו ובהו אחת בשניה למשך שעתיים עד שנרדמו, לראשונה מזה הרבה
זמן בשלווה מוחלטת.
הן מצאו את המקום בו החולמים חיים.