בחדר מגורים צבאי, בבסיס סגור יושבים טופז, שקמית, סנה ופרץ
תודעה. הם יושבים מחויכים וחוככים בדעתם איך לעבוד על ניסן
הארוך.
"אולי נחביא לו את מברשת השיניים שלו? הוא תמיד מחפש אותה
בבוקר!" צוהל סנה.
"לא, אז איך הבנות יראו את המתיחה? זה צריך להיות במהלך היום
כשכולנו במשרד! בואו נחביא לו את החולצה עם הדרגה התפורה וכך
הוא לא יוכל להיכנס לחדר האוכל החדש!" מציעה בחיוך רחב טופז.
"לא, אז הוא לא יהיה ליד אף אחד. בואו נחביא לו את המחסנית!"
אומרת שקמית.
"לא, השוק הזה ילך קודם כל לנשקיה לומר שאבדה לו מחסנית ואז זה
יהיה סתם," טוען פרץ תודעה.
"טוב, אז בואו ונחביא לו את הנשק! הוא לא מספיק דביל בשביל
לספר שאבד לו כל הנשק!" משיב סנה.
"לא, בסוף זה יתפוצץ ואנחנו נסתבך בגניבת נשק," רוטנת טופז.
"לא יתפוצץ, הוא פשוט ילך להלשין עלינו ברגע שהוא יגלה שזה
אנחנו," כועסת שקמית.
"לא, אי אפשר לתת לזה לקרות, בואו פשוט נדפוק לו מכות, איזה
שמיכה בלילה," זועם פרץ תודעה.
"טוב, הוא ישר יידע שזה אנחנו וילך לשטנקר. צריך להביא לו כאלה
מכות שהוא לא יאמין שזה אנחנו," דופק סנה את רגליו ברצפה מרוב
עצבים.
"לא." לוחשת טופז. "יהיו פה מצ"ח ותהיה כזו חקירה צולבת, וכל
אחד ישלוף את האליבי שלו ולא יצא מזה שומדבר טוב. אני אומרת
שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להרוג אותו עכשיו, ככה לא נשאיר
שום פתח לזה שהוא ידבר אי פעם!"
והם יוצאים ארבעתם ורוצחים את ניסן הארוך שבדיוק ישן שנת ישרים
בחדר הסמוך וחולם על איך הוא אוכל פרוסה גדולה של עוגת גבינה
עם אוכמניות.