כשהייתי בערך בת ארבע בכיתי יום שלם. בכי קורע לב.
סבתא אמרה שהשכינים לא יחשבו שאנחנו משפחה משיגנע, אמא אמרה
שלא צריך לבכות על כל דבר קטן, "זו בסך הכל בובה, נקנה חדשה."

סבתא מחתה ואמרה שחבל על הכייסף אולי אפשר לתקיין ולשלם
ליחזקייל הסנדלר כמה גרויישים.
סבתא נוהגת למשוך את היוד למרחקים שאף אחד עוד לא הצליח
להגיע.
"ומה יחזקאל הסנדלר קשור לבובות שלי??" הטחתי בסבתא.
סבתא הכריזה בביטחון כי יחזקייל הסנדלר מתקיין הכל. אפילו
אנשים.
"אנשים??" תמהתי. "כייין כיין, הוא יודע לפייס, והוא יודע
להסתכל בנייפש פנימה ולסדר אותה קצת."
"מה זה נפש בכלל?" שאלתי בזלזול. "כשתגדיילי תדעי!"
ואני דמיינתי נפש כמשהו גדול ושחור בצורת נעל.
בחופש הגדול של בין כיתה ב' ל ג' כשהצלחתי לפענח את הכתבות
הרציניות בעיתון, סיפרתי בגאווה לסבתא שקראתי על סבא אחד שאנס
את הנכדה שלו, סבתא מחתה את דברי בביטול תוך כדי תנועת יד
נמרצת לכיווני ואמרה מיד לאמא שתפסיק לקנות עיתונים לקטנה, כי
בעולם כזה קשיי הילדה לא צריכה לדעת הכל, ושזה עושה לא טוף
להתפתחות שלה.
אני הודעתי בנשימה אחת, שלא יעזו להסתיר ממני כלום, כי יש גם
עיתונים בבתים של אחרים. סבתא גלגלה עיניה מעלה וניהלה שיחה
אינטימית עם מישהו דמיוני.
חשבתי שזה ה"דנידין" הפרטי של סבתא, בדומה לספר שקראתי על אחד
שהוא רואה ולא נראה.
כשהתגייסתי סבתא התעקשה להגיע לבקו"מ, ניסיתי לשכנע אותה
שתישאר בבית ואף שיחדתי אותה בארוחות נוספות שאכלתי אצלה. אך
היא בדרכה העיקשת והעקבית התייצבה בבקו"מ והתפשרנו על כך שהיא
לא מביאה אוכל. רגע לפני העלייה לאוטובוס, ראיתי מטושטש כי
משהו לח הסתיר לי את שדה הראיה, הרגשתי את סבתא אוחזת חזק
בזרועי, ושמעתי את קולה פוקד עליי "תשמיירי על הפה שלך שם
בצבא, ובכלל!"
אחי הקטן זרק "המפגרת צריכה שישמרו עליה," אמא חיבקה ואמרה
"תשמרי על עצמך," ואני בכלל הייתי צריכה לשמור על סליק נשק
בבסיס טירונות של בנות מיוזעות.
לימים עבדתי בעיתון יומי גדול ככתבת במדור פלילים. סבתא לא
הבינה מה זה המקצוע הזיי ואם הוא בכלל מביא פרנסה. "בשביל זה
הלכה לאוניברסיטה?? נו טוף לפחות תיתחתיין עם רופא," אמרה
בייאוש. הסברתי לסבתא שזה לא משנה המקצוע, העיקר הבן אדם.
סבתא עקפה במבטה את משקפי הראיה שלה שהתיישבו בקצה האף, ונשפה
לתןך אוזני "לפחות למדיית משהו, וזה בא מיאוניברסיטה של חיים."
לסבתא יש סימפאטיה מיוחדת לאנשים שהיא מדברת אליהם במבט ישיר
שעוקף את המשקפיים, לראשונה הרגשתי בחיי מין צורך חזק לטפוח
לעצמי על השכם.
ביום שישי אחד יצאנו לחגוג לסבתא יום הולדת שמונים ותשע.
"זה לא צחוק, הגיל הזה," הזהירה אותי אמא לפני שיצאנו לחגוג.
כשהתיישבנו לשולחן, סבתא משכה בקצה אוזני ולחשה בקול "תייכף
אני אהיה בת תשעים ותייכף את כבר לא צעירה, ואת עדיין לא
בחופה." הכרזתי לכולם שהשנה אני מבטיחה לסבתא, מבטיחה לה שהיא
תהיה בת תשעים, אבל לא בטוח שאני אתחתן. דפקה סבתא על השולחן
בחוזקה חרף גילה המופלג, ואמרה "בעזרת השיים," ורצתה להגיד עוד
משהו - ונפלה. אחי הקטן אמר במבטא של סבתא "למה את תמיד חייבת
להתחכיים?" סבתא מלמלה "אני לא מרגישה טוף," ועיניה כבו.
אמא מיהרה לעזור, אני התפללתי שתחזיק מעמד לפחות עד גיל תשעים.
אחי הקטן הקניט "את רואה מה עשית? סתומה." ואני קללתי אותו
בחופזה.
מכשיר הנייד שלי צלצל ועורך העיתון פקד עליי להגיע מייד
למערכת, דיווחתי לו שכרגע אני נמצאת באירוע משפחתי חשוב, והוא
רמז בקולו שזה מאוד חשוב למעמד שלי בעיתון. התחבטתי. בין אירוע
של סבתא לאירוע בעיתון. בינתיים הזמינו אמבולנס, ובני משפחתי
התרוצצו בחדר והקיפו את סבתא.
חשתי כי מוטב שאעזוב, במילא כולם חונקים אותה, ומיהרתי למערכת
העיתון.
כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, אחי הקטן דיווח ביובש "אמא עדיין
בבי"ח עם סבתא, הכל בגללך - בהמה," אחי הקטן חייב לסיים כל
משפט בקללה, כמו ברכה או קידוש שמקובל להשיב ב"אמן".
נסעתי מהר לבית החולים. נתקלתי בדמות לבנה. הוא התנצל, הבטתי
לתוך עיניו התכולות ושאלתי איפה נמצאת גברת גרינשפיין, הוא לקח
את ידי, הביט בי  ואמר "היא עזבה."
"עזבה לאן?" זירזתי את הרופא הצעיר. "הלכה הביתה והשאירה את
הסבתא ישנה, אמרה שתבוא בבוקר."
"אה," נשפתי את כל האוויר שנאגר בתוכי. "אתה מתכוון לאמא שלי!
איפה סבתא?" שאלתי בחוסר סבלנות. "בחדר מאה עשרים וחמ.."
התייצבתי בחדר.
עמדתי בפתח החדר, סבתא ישנה. בדמיוני ראיתי מלאך. שיערה הלבן
אסוף בקפידה. עורה צח וחיוור, קמטים חרושים בפניה הלבנות מעומס
השנים, מכבדות המחשבות, מגודש דאגות.
לקחתי בעדינות את ידה המקומטת וליטפתי אותה.
"אולי תנסי לבדוק מה קוריי עם הרופייא?!" קולה הדהד לפתע
בחדר.
"אה, את ערה," נבהלתי. זו פעם ראשונה ששמחתי כל כך לשמוע את
קולה בלי שום קשר לטון ולמילים.
"איך את מרגישה, סבתא?" סבתא הביטה בי ברכות ואמרה, "אני לא
מרגישה כל כך טוף, אבל יש לי הרגשה טובה מאוד לגבי הרופאיי,"
וקרצה לי. גלגלתי את עיני מעלה וניהלתי שיחה עם ה"דנידין" של
סבתא, "היא לא מוותרת, אה?!".
"לכי תבדקי את הנייפש שלו. יש לו נייפש טובה. אני ראיתי את זה
דיירך העיניים שלו," סבתא דיברה בביטחון. "כן, סבתא, זה יכול
להיות, אבל את שכחת להסתכל על עוד דבר אחד חשוב... יש לו ידיים
מוצקות ויפות ועל אחת האצבעות מונחת לה טבעת נישואין זוהרת,"
חייכתי וקרצתי לה.
"אוי יה ברוייך," סבתא התאכזבה. פתאום פניה החיוורות בהקו
כפנינה, ואמרה "אבל עכשף אני מרוצה, לפחות את יודעת לזהות
נייפש יפה, זה טוף!"
ואני דמיינתי את המשקפיים החסרות בקצה האף, ויכולתי להרגיש את
המבט שלה טופח לי על השכם.