היה ביננו זוהר,
נפשי לך עורגת,
אל קמורי כתפייך -
קסמי עדנתך,
שלוותך המתגנדרת,
כזהרורים על המים,
תאוות לב ועיניים.

נשיקות פיך היו,
כצלוחית מלאה -
בשיקויי תשוקה,
מקוסמת אהובה.

עכשיו, פרשתי מפרש,
הפלגתי ללב ים.
דפנותי הבולטים,
אינם מרהיבים,
עליהם קרסו -
סופות ים וברקים.

את, עשי דרכך,
אישה נשגבת,
בנעימים,
בלי פחד.
אני, עושה דרכי,
בקצב מרושל,
מתון ואט, אט -
בלעדייך,
אל הפחת.


פרחים דה בסט לה נתתי.